מתי כבר נראה מודעה ביד 2 שמכריזה: “למכירה בניין ברחוב הירקון (לשעבר שגרירות ארה”ב)”? מתי שגרירות ארה”ב תעבור למקומה הטבעי של שגרירות בארצנו, אל עיר הבירה שלנו, לירושלים? טראמפ הכריז שנתן הוראה להתחיל בהעברה, לשכור ארכיטקטים ומהנדסים. הוא לא יודע שבישראל צריך לשכור גם מאכערים כדי שביורוקרטיית הבנייה הישראלית לא תיתקע את זה 15 שנה.



העברת שגרירות ארה”ב למקומה הטבעי היא לא מעשה ישראלי. זהו מעשה שהעם האמריקאי רוצה לעשות. זה טבוע ברגשות הכי עמוקים של המחשבה האמריקאית, של תפיסת החופש ואהבת האדם שאמריקה משדרת לעצמה ולעולם דור אחרי דור. הרצון ששגרירות ארה”ב תשכון בירושלים בוטאה בחוק האמריקאי, וטראמפ ציין בנאומו שזהו חוק שהתקבל ברוב מכריע כבר בשנת 1995, כשרבים מקוראינו בקושי נולדו.



אם זהו רצונם של האמריקאים, מדוע השגרירות לא עברה לירושלים? מדוע נשיאי ארה”ב פעלו עד כה בניגוד לרצון אזרחיהם? התשובה לא נעימה: פחד.


לאלימות הערבית, לטרור הערבי, יש הישגים. מפחדים מהם. זה בלתי נסבל, ואם זה לא ייפסק הפחד ימשיך לשלוט. נראה שטראפ בנאומו החליט להפסיק לפעול מתוך אימה.



התגובות להכרזה של טראמפ מעניינות לא רק בצורות הנפחדות שבאו לידי ביטוי באירופה. המעניין ביותר הוא התגובות להצהרה הזו אצלנו. האם באמת כל אחד מן המתבטאים אצלנו באמת רוצה שהשגרירות האמריקאית תעבור לירושלים? רוב התגובות באולפני הטלוויזיה היו תערובת אבסורדית של “מה זה בכלל משנה?” ו”געוולד, הצילו!”.



האם באמת כל אחד שמח להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים (ובעקבותיה גם שגרירויות אחרת)? או שיש בינינו גם כאלה אשר בעומק נשמתם שוכנת איזו הנאה מהמצב המשפיל הקיים, כאילו שיחס משפיל הוא כל מה שאנחנו ראויים לו, ואם מישהו אוהב את השאיפות שלנו ומכבד אותן זהו מצב לא נוח.



צריך להודות שגם אנחנו פועלים מתוך אימה הטבועה בנו כה עמוק, עד שהיא הפכה להיות המצב הרצוי והפסקנו לפעול מתוך היגיון או עקרונות. נכון, הפחד הוא תגובה טבעית למניעת אסון, אבל כאשר הפחד משתק הוא הוא האסון.



אני עסוק בימים אלה הרבה ביצירתו של בנימין ד’יזראלי, אותו ראש ממשלה בריטי שהיה גאה במוצאו היהודי. עם זאת, הוא היה ראש ממשלה בריטי שמטרתו היא גדולת בריטניה. מן הספסל הירוק בפרלמנט, הספסל שעליו יושבת היום תרזה מיי ומתבטאת נגד ההחלטה של טראמפ, הוא אמר דברים אחרים על ירושלים.



בצד היותו אחד מראשי הממשלה הבריטים הנערצים ביותר, הוא היה גם סופר פורה חשוב ונקרא ופרסם ספרים, כולל לפחות שניים (“אלרואי” ו”טנקרד”) שבהם הוא שואף לראות את העם היהודי שב לעיר הבירה של אבותיו, ירושלים. הספרים לא נכתבו לקוראים יהודים אלא לקורא האנגלי.


לד’יזראלי יש אמרות רבות שמצוטטות שוב ושוב. אחת מהן כל כך חכמה וכל כך מתאימה להיום: “האסטרטגיה המסוכנת ביותר היא לקפוץ מעל תהום בשני דילוגים”. הכרזה להכיר בירושלים כבירת ישראל אבל עדיין לא להעביר אליה את השגרירות היא ניסיון מוזר כזה לקפוץ מעל התהום בשני דילוגים.


הקשבתי לנאומו של טראמפ והוא כנראה מבין זאת. הוראתו בעיני היא ברורה: הוא מכיר בירושלים כעיר הבירה ופסק ששגרירות ארה”ב תעבור לירושלים.