ביום שלישי בערב בשבוע הבא תעמוד על אדני החלונות בבתים רבים בישראל חנוכייה מוזהבת, אולי כסופה, ועליה נרות שעוד מעט יזכו ללהבה. כל משפחה - אם, אב וילד; אם, אב וילדים רבים; אבא ואבא, אמא ואמא; אם וילדה - ידליקו נר ראשון. ביום שלישי בערב תישמע בין הסמטאות, מעל הכבישים העירוניים ובבתי המושב שירת ילדים יפה ללחן שנלמד בגן.

"הנרות הללו שאנו מדליקין
הנרות הללו שאנו מדליקין
על הנסים ועל הנפלאות
ועל המלחמות ועל התשועות
שעשית לאבותינו, שעשית לאבותינו
בימים ההם, בימים ההם
בימים ההם, בזמן הזה"

מיד לאחר מכן יצטרפו אליהם הוריהם ובהרמוניה מושלמת בזיופה ישירו יחד את "מעוז צור ישועתי". ובעת אכילת הסופגניות, שלהן חיכו הורים כילדים שנה שלמה, לא יהיו הבדלים בין עדות, מגזרים ומשפחות. כן תהיה הנחמה שבשמן, באבקת הסוכר ובריבה הלוהטת המתחבאת לה בסופגנייה.



זהו חג של בית, ללא רשמיות. לא צריך לצבוע את הקירות בשבילו, לא לעמול שעות במטבח ולא לצאת לחיפושים אחר מתנות לקרובי משפחה. זה חג שמביא עמו את הגשם, את החורף. זה חג מנעים זמירות וצחוק. זה חג המקדש את הבית, את החום ואת ערכי המשפחה.
שמונה נרות ידלקו ביום האחרון לחג החנוכה.
וכל אחד מזכיר לנו את שאסור לשכוח.

נר ראשון
על הדמוקרטיה. על החופש לבחור בין משרות, בין אהבות, בין זהויות מיניות, בין מנהיגים, בין אמונה לחופש לא להאמין. על כך שנזכה להביע את עמדתנו בלי שאחר יסתום לנו את הפה.

נר שני
על צה"ל. למרות הזלזול התמידי בנוער, על אף המשפט "הולך ופוחת הדור", נער כנערה, רגע אחרי מסיבת יום הולדת 18, מניחים את נעוריהם לרגע בצד, עולים על מדים, נחושים להגן על מולדתם. נכון כי לא כולם בקרב, אבל בעת משבר גם אלה אשר בעורף מתחננים בפני מפקדיהם לעמוד בחזית.

נר שלישי
על היהדות. על הערכים שהנחילה לנו. ערכי העבודה, המוסר, השלום, הרעות, הנדיבות ואהבת החינם. אגלה פה שהתרחקתי ממנה לאחרונה, אולי אפילו לקצה השני, אבל לב יהודי פועם בי ומסרב להותיר אותי אדישה לחלשים שחיים בינינו.

נר רביעי
על נופי הארץ שאנחנו פוקדים בכל מועד, מהים שבדרום ועד הקור המקפיא שבצפון. על המורשת וההיסטוריה הגלומות בכל אבן. על הפיקניקים ועל המנגלים ביערות.

נר חמישי
על המוזיקה שמתנגנת לנו באוזניים. על אריק איינשטיין המגלה לנו את זיכרונותיו מבית הערבה. על חוה אלברשטיין ששרה על אהבתם הבלתי אפשרית של אניטה וחואן. על בעז שרעבי שמרגיש איך הלב מתפוצץ כשאהובתו נוגעת בו. על הלהקות הצבאיות המפזזות בשחור־לבן. ועל המוזיקה המקורית והחדשה שמשלבת את כל שפות חיינו.

נר שישי
על היזמות. על האוניברסיטאות, על המחקר, על הרפואה המתקדמת. על טובי היזמים שלנו, מווייז ועד "כיפת ברזל". על עם הספר, על הסקרנות והפיתוח הבוערים בנו.

נר שביעי
על הצחוק, על הבדיחות הנדושות על התימנים, הפרסים והאגן התוניסאי (את הז'אנר הזה אני מכירה מקרוב). על הגשש החיוור, מה קשור והקומיקאיות החדשות שקמות ומגלות שגם נשים יודעות להצחיק. על נהגי האוטובוס שצוחקים עם נהגי המוניות גם אחרי שהאור ברמזור התחלף לירוק. על מוכר הפלאפל העצבני והלקוחות הצוחקים. על ה"חפיף" שבו אנו משתמשים כדי להתמודד במצבים קשים.

נר שמיני
על החמלה. אותה החמלה השמורה פה למדינה הצעירה הזו, שלמרות עצביה, בשעת צער של אחד יתגייסו לנחמו מאה. ובזמן עוניו של אחר, יפתחו לו 200 אחרים את המקרר. ובזמן מלחמה, תושבי הדרום מארחים את אלה מהצפון, או ההפך. על השקלים שאנו נותנים לקבצן העומד בצומת. על התגייסות ההמונים בכל פעם שמשפחה נקלעת למחסור.

השמש
על האהבה. כי היא השמן שהספיק לשמונה ימים. ואם היו אלה חיים שלמים, הייתה מספיקה גם כן. היא זו שמחברת אותנו כמשפחה אל מול נרות החנוכה, נרות השבת ונרות הערבים הרומנטיים המצילים אותנו מהשחיקה. היא המתכון לכל משפחה, מול עצב ובדידות.

וכמו שכתבו תלמה אליגון־רוז וחיה פרנקל: עמל רבות רבי קלמן להביא לאשתו חנה זלדה את כל המצרכים להכנת לביבה. כשראה שאזלו כוחותיה, קשר לגופו סינר והכין את הלביבות בעצמו כאות לאהבתו.

אשרי האהבה, אשרי הבית שהיא בונה, אשרי החנוכה ואשרי הנרות הללו שלא יכבו לנו לעולם. חג שמח.