בזמן ששלוש המפלגות הגדולות: הליכוד, המחנה הציוני ויש עתיד נלחמות ביניהן מי יותר פטריוטית, קרבית, מסורתית, לאומית ולא פראיירית, התפרסם לו דוח העוני של ביטוח לאומי והרים להנחתה למפלגות האופוזיציה. עלייה להתקפה בעקבות הדוח הזה הייתה יכול לפגוע בבטן הרכה של הליכוד ולייחד את האופוזיציה, וכל זאת בלי לגרום לראשיה להצטייר כ”בוגדים”. אלא שהאופוזיציה בחרה להמשיך לנדוד אחר קולות נודדים.

הנתונים של דוח העוני קשים, והיו אמורים לזעזע כל נבחר ציבור במדינה שמתיימרת לשווק את עצמה כמדינה מתקדמת: ישראל היא המדינה בעלת שיעור האזרחים העניים הגבוה ביותר בכל המדינות המפותחות (18.5% בישראל לעומת 11.5% בממוצע במדינות ה־OECD); בישראל יש 1.8 מיליון עניים, ובהם יותר מ־450 אלף משפחות ויותר מ־800 אלף ילדים. כמו כן, כ־%17 מהקשישים עניים. תחולת העוני של משפחות שאחד מראשיהן עובד, אם כעצמאי ואם כשכיר, עלתה והיא עומדת כיום על 27%. 11.6% מהילדים במשפחות שבהן שני מפרנסים או יותר – הם עניים. 62% מהילדים במשפחות שבהן יש רק מפרנס אחד - חיים בעוני.

מעבר למצבם ומספרם של העניים, חשוב לתת את הדעת גם על אותה שכבה הולכת ומתרחבת של ישראלים שאינם מוגדרים עניים, אך ניתן לכנותם "שורדים": אלו אותם ישראלים שמצליחים להחזיק את הראש מעל המים, אבל חיים בחוסר ודאות כלכלית.



כעיתונאית שעוסקת רבות בהיבטים חברתיים, אני נתקלת בקשיים היומיומיים של העשירונים התחתונים של מעמד הביניים. מדיניות ההפרטה השולטת זה שנים בישראל נוגסת כל פעם קצת ועוד קצת בכיסם. אם זה במערכת הבריאות, שעל אף מקצועיותה הפכה בלתי נגישה, ואם זה במערכת החינוך, שבה הישגי התלמידים הפכו יותר ויותר קשורים לרמת השכר של הוריהם.

מעמד הביניים הנמוך סובל מעליית גובה תשלומי ההורים וקיצוץ במתן המלגות, ממחסור ביועצות בבתי הספר היסודיים, מטיפול חסר במרפאות טיפת חלב, וכל זאת בצמוד ליוקר המחיה, יוקר הדיור וחוסר ביטחון תעסוקתי. היבטים אלו אינם זוכים להתייחסות בקרבות שמנהלות סיעות האופוזיציה בממשלה. מרוב ניסיון לחקות את הליכוד, הן כושלות בזיהוי האינטרסים הבסיסיים של הציבור.

לא לפיד וגם לא גבאי אינם מביאים נכון לעכשיו בשורה לחיים עצמם של הישראלים, ולמעשה מבטיחים לעשות עבורם עוד מאותו הדבר. כניאו־ליברל, הזהות הישראלית מהווה עבור לפיד מסך עשן שמאפשר לו לזנוח את השיח בדבר זכות הקיום הבסיסית ולהוביל תחתיו שיח צרכני קפיטליסטי. כשליט יחיד במפלגתו, איש אינו יכול לכפות עליו סדר יום חברתי.

גבאי, אף הוא, אימץ בחום את שיח הזהות הישראלית. אלא שבשונה מלפיד, רבים מחברי מפלגתו מחזיקים בתפיסת עולם סוציאל־דמוקרטית. בעוד שתיקתם לנוכח החיתוך ימינה של מנהיגם ניתנת איכשהו להבנה עד כה, הרי שהיאלמותם לנוכח אי־הרמת הדגל החברתי תמוהה, הן אידיאולוגית והן אסטרטגית. ד