מבחינת חילונים רבים הרב שטיינמן היה דתי בן 104 שעצם גילו הוא נס, ורק חבל שבמותו ציווה לנו פקקים עצומים. זה חלק מהמציאות הסטריאוטיפית השטחית בישראל 2017: אנחנו יודעים על חרדים שמתפרעים נגד גיוס, על מאבקים נגד הדתה ובעד לימודי ליבה, על קוד לבוש לנשים בבית שמש ועל חוק המרכולים שעובר בקריאה ראשונה. לכן היה מעניין לקרוא את ההספדים הרבים שנכתבו על הרב שטיינמן, כי מהם הסתבר שלמאות האלפים שהשתתפו בהלווייתו בכל זאת הייתה סיבה של מורשת ומהות, ולא רק מניע של עדר דתי שנוהר בעיוורון אחרי הרב. 



מההספדים ניתן היה ללמוד על צניעותו המופגנת, תכונה שככל שהעולם נעשה חומרני ורדוד יותר, היא יותר מוערכת. על כך שהיה נגיש לכל מי שנזקק לעזרה, בין אם היה רם דרג או אדם פשוט מהרחוב. מעניין במיוחד מה שכתבה עליו סיון רהב־מאיר: "האויב האמיתי שלו לא היה החילונים או החרדים הקנאים, אלא הכבוד, הגאוותנות והאגו". האם זה לא האויב הגדול המשותף של כולנו, למרות שלא כך נהוג לחשוב?
 
בישראל 2017 נדמה שהמרדף אחרי הכבוד, הגאוותנות והאגו מניע פחות או יותר את כולם. אבל כל שבט סימן לעצמו את האויב בדמות שבט אחר ושכח ששכנוע לא משיגים בכוח. שכנוע אמיתי מגיע ממקום רגשי ועמוק. נכון שאפשר להגיע להישגים מסוימים בכפייה, אבל זה לא מחזיק לאורך זמן. במדינה חופשית שימוש בכוח בדרך כלל רק מעורר תגובת נגד חזקה. 


זה קורה ביוזמות של חוקים הזויים וגם בהפגנות ההמוניות נגדם, זה קורה בפרובוקציות אנטי-ישראליות (או כביכול פרו-פלסטיניות) וגם בהתנגדות המכלילה אליהן וקריאות לחרם על כל המגזר הערבי. כולם מאמינים שכל האחרים "מבינים רק כוח", למרות שהוכח שוב ושוב שבפועל זה לא באמת עובד ככה. 
ספציפית בעניין הדת, כבר שנים שהכוחנות והכפייה רק מרחיקות את הציבור החילוני מכל דבר עם ניחוח יהודי. בממשלה אחת הם מגזימים עם הדרישות, ובממשלה הבאה מודרים כי תקציבים, הקלות מיוחדות וקצבאות גוררים התקוממות וטינה.

דוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם השבוע הראה ש־79% מהחילונים סבורים שהדתיים משתלטים על המדינה. ומה השורה התחתונה? מה, למשל, המשמעות של חוק המרכולים, מעבר לעובדה שבעקבותיו דרעי ניאות להישאר בתפקידו כשר, תודה רבה? בפועל לא נראה שתהיה לו משמעות רבה. המציאות חזקה מהפוליטיקה הכוחנית, ויש להניח שהחוק הזה ייפול באכיפה, גם אם עבר בקריאה ראשונה.

בתפיסתו של הרב שטיינמן, הוא לא חיפש מה לא בסדר אצל אחרים, אלא מה שדורש שיפור אצלו. אנחנו, לעומת זאת, הפכנו לעם של שבטים שלא רואים את עצמם כי הם עסוקים - מבקרים זה את זה ללא הרף. כל שבט בטוח שהוא המבין, המושלם, וככל שהוא בטוח יותר, הוא מבקש לכפות את דרכו על השאר. בהיבט הזה ראוי שכולנו - גם מי שלא התרגש ממותו של הקשיש בן ה־104, וגם מעריציו הרבים של הרב - ננסה להפנים בכנות את מה שהוא אמר.