הגיע הזמן להודות: יש מצב שאני מתייוון. אני מתייוון אף שאני אזרח ישראלי נאמן, עמל למחייתי ומשלם הרבה יותר מדי מסים. שירתי שירות קרבי בצה"ל ורק לפני שבוע - כמו שיודע כל מי שמקפיד לקרוא באדיקות את המדור הזה, לגזור ולהדביק באלבום למען הדורות הבאים - התגייס גם בני למסלול, שאם רק יעמוד בדרישותיו, עוד צפוי לאתגר אותו כהוגן.

ובכל זאת, בכל חנוכה, חג שאני באופן אישי מאוד אוהב ("הדלקת נרות" שהיא תמיד תירוץ ל"פריסה" קטנה עם משפחה וחברים, שירים, והכי חשוב: תחילתו הרשמית של החורף), אני מוצא את עצמי מתגרד במבוכה בכל פעם שבה אני שר בפה מלא לטקלעך את "מעוז צור". ולא רק משום שאם מתרגמים את המילים לעברית מדוברת מתקבל משהו שאפילו טרנטינו היה מתקשה לביים.

אני נבוך כי בכלל לא ברור לי איזה צד הייתי לוקח במלחמת האזרחים ההיא: את זה של המכבים או את זה של המתייוונים. יוון של אז ייצגה תרבות מערבית מתקדמת, אמריקה, ורסאנו. אומנם ריבוי האלילים נחשב למשוכלל פחות מהמונותאיזם שהיהודים הזדרזו לרשום עליו פטנט, אף שההיסטוריה מלאה בעדויות לקיומו עוד לפניהם (מצדי שתתבע: נראה אותה נפגשת בבית המשפט עם העם שמייצר יותר עורכי דין מאשר ג'מייקה שמייצרת אצנים). אבל למעט העניין הקטן הזה שאנחנו צמצמנו את מחלקת פניות הציבור שלנו ממשהו כמו 12 אלילים שונים לריבונו של עולם אחד, היוונים היו אז סמל הקדמה - לא בכדי התרבות המערבית כפי שאנו מכירים אותה כיום, ינקה את השראתה מיוון העתיקה.



כמי שמאמין שהחומר יוצר את הרוח וההוויה את ההכרה, אני מסרב להאמין שאלוהים, בין שהוא אמורפי כ"שלנו" ובין שהוא כמו אנושי כ"שלהם", הוא סיבה למלחמות. לכל היותר הוא התירוץ למלחמות שפורצות בגלל סכסוכים גשמיים, וכזאת הייתה גם המלחמה ההיא, שלכבוד הנס שאירע בסופה אנו מעלים לפחות שני קילוגרמים במהלך החנוכה.

ואם אלוהים הוא אינו הסיבה לקרבות ההם, הרי שנותרנו עם אחת הסיבות הקדומות ביהדות, זו שתופסת את החיים כמה שמכונה בשפת הכלכלה "משחק סכום אפס". כלומר לא "גם וגם" אלא "או או", עניין שמתעתע בפוליטיקה שלנו עד עצם היום הזה.

הייתי אומר שבין ירושלים למנהטן אני בוחר באחרונה, כפי שאולי יאשימו אותי לא מעט יהודים דתיים ממני. רק שאפילו מאחורי האמירה הזאת אני לא יכול לעמוד, כי יותר מדי קווים ישרים נמתחים בין בית המקדש הקדום לקניון המודרני. בראשון סגדו לאל, ועל הדרך התפנקו בלא מעט שופינג אצל הרוכלים מסביב להר וזבחו־טחנו בשר על האש כדי להודות על החסד שיצר את השפע. בשני סוגדים לכסף, מתפנקים בשופינג כדי לחגוג את השפע, ובקומת המזון המהיר עוצרים לתקוע איזה המבורגר או שווארמה בלאפה, אחרי שעשינו מיקור חוץ לזבח.

רוצה לומר: אם תנערו קצת כל מיני קשקושי קדושה מהסיפור, בתכלס בני האדם לא ממש השתנו באלפיים ומשהו השנים האחרונות. אולי רק הטכנולוגיה טיפה התקדמה (תארו לכם איזה בלגן היה אם כל אחד מאיתנו היה צריך להביא לקניון טלה מהבית כדי לתקוע שווארמה בין קסטרו לאדידס).

אז למה אני בכל זאת קצת יותר מנהטן מירושלים העתיקה? כי אני רוצה שיניחו לי לבחור בעצמי בין אמונה יהודית מלאה למערביות חילונית גמורה. ולא רק פעם אחת, אלא בכל רגע נתון ובכל פעם מחדש. אני לא אבוא לזבוח במפגיע חזיר אצלך במשכן, אבל אתה אל תתערב לי אם הכנסתי חתיכה ממנו לסנדוויץ' שלי.

רוצה "צביון יהודי" או "זהות יהודית"? תפאדל, אח שלי. תשכנע אותי להשלים לך מניין או לבוא לעשות שבת בלי להשבית במהלכה את התחבורה או את הסופרמרקט. תן לי לבחור איך אני אוהב את יום המנוחה שלי: עם צ'ולנט אחרי בית הכנסת או עם דרינק אחרי הפופקורן והסרט.

לכן אני זע באי־נוחות בכל פעם שמתרגש עלינו חג הפסטיגלים והטיגון בשמן עמוק. נכון שחזרנו לכאן כדי שיהיה בית לעם היהודי, אבל גם כדי להיות עם ככל העמים. זהו חלק חיוני במשוואה שלצערי מי שנטלו לעצמם את החירות לדבר בשם היהדות נוטים לשכוח.

למה אני חופר לכם דווקא כשהגעתם למילוי הטעים של הסופגנייה? אולי כי "משחק סכום אפס" חזר לשלוט בחיינו, עד שלליברל־ביטחוניסט מסוגי, פלורליסט אוהב ישראל, מפלה יהודים לטובה ולא אחרים לרעה - יש כבר פחות ופחות מקום בהוויה הישראלית המקצינה לנגד עיניו.
אל תכריחו אותי לבחור בין ירושלים למנהטן: תנו לאחרונה קצת מקום בגבולות הראשונה, ותראו איך גם אני מעלה אותה על ראש שמחתי. אני לא אנטיוכוס, נשמה. אני אחיך.