השבוע קראו בקיבוץ שלי, כפר עציון, את מגילת הנטיעה. הייתה זו סגירת מעגל שאמנם שייכת לתושבים, אבל מספרת את סיפור הציונות כולה.
בכ"ח בכסלו, חנוכה תש"ח נסעה שיירת אספקה מירושלים ללוחמי וחברי יישובי גוש עציון הנצורים: עין צורים, משואות יצחק, וכפר עציון השייכים לקיבוץ הדתי ורבדים של השומר הצעיר.
מה שבשיירה לא ידעו, ככל הנראה כי בארגון ההגנה לא הספיקו לומר להם, שיש מודיעין מוקדם על מארב גדול. וכך, בין בית לחם לכפר עציון המתינו להם פורעים ערביים שירו אש כבדה על אנשי השיירה ועל חברי הקיבוצים, נוטרים, ולוחמי פלמ"ח שבאו לסייע בעדם. הם השיבו אש, אך הערבים היו רבים וישבו על נקודות אסטרטגיות מעל כביש 60. עשרה בחורים בשנות העשרים לחייהם נהרגו.
בכפר עציון חיכו לחברי הקיבוץ להדלקת נרות חנוכה. כשהגיעה הידיעה על נפילתם של שלושה מהם המכה הייתה כואבת. אלה היו ההרוגים הראשונים של הקיבוץ. בהמשך הקרבות ועד נפילת הגוש יהרגו עוד 80 חברות וחברי קיבוץ כפר עציון, משאירים אחריהם 46 יתומים ו-32 אלמנות. בין ההרוגים ב"שיירת העשרה" היה שלום קרניאל הי"ד. בן 25 היה במותו, והותיר אחריו אישה ותינוק.
קרניאל יליד פולין היה מעמודי התווך של הקיבוץ. ב-1944, כשהחליטה קק"ל לנטוע יער בכפר עציון על שם הרב מאיר בר אילן, מראשי קק"ל ונשיא תנועת המזרחי, נטעו חברי הקיבוץ 20 אלף עצים. בכ"ו בשבט התקיימה חגיגה גדולה לרגל המאורע, וקרניאל הקריא את "מגילת הנטיעה", טקסט מופלא שכתב.
"בזמן שנחלי דם של אחינו המעונים נשפכים כמים והעולם מתבוסס בדמיו, הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שורשים עמוקים בהרי יהודה, כי בנטיעות אלו פתח חדש לגאולתנו ולפדות נפשנו", כתב. "תלושים היינו בגולה והתלישות הייתה המחלה האיומה של עמנו בניכר. לשורשיות אנו זקוקים, לאחיזה איתנה באדמת המולדת, זאת העבודה שאנו עושים במקום הזה.
"העצים האלה שאנו נוטעים היום לסמל יהיו לנו, סמל לדרכנו כחלוצי האומה, אות ברית עם אדמת המולדת - 'כי האדם עץ השדה'. השורשים העמוקים של העצים יזכירו לנו את חובתנו להיות דבוקים בעולם המעשה; בבניין, בנטיעה ובעבודה. הענפים הגבוהים שיתרוממו אל על יעוררו אותנו כלפי מעלה, לדעת את קוננו ולשאוף תמיד לשלמות מוסרית ולקדושת חיים. זאת הדרך של אבותינו הקדמונים וזו דרכנו כחלוצי תורה ועבודה.
"מלפני אלפיים שנה היו ההרים מסביב הומים מרינת העצים ומצהלת החיים. היום הם עומדים קרחים בשִיממונם. עם עלייתנו לכפר עציון נשבענו: לא ננוח ולא נשקוט עד כי נגול את חרפת השממה מעל פני ההרים, ועד כי נכסה אותם במעטה עצי פרי ועצי יער אשר ירונו את שירת התחייה. לקיים מה שנאמר: 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְֹאוּ לְעַמִי יִשְרָאֵל ... וְנֶעֶבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל-בֵּית יִשְרָאֵל כֻּלֹּה וְנוֹשְבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה' (יחזקאל לו, ח-י). ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
# # #
את המגילה הזו קרא השבוע בכפר עציון המתחדשת שמעון קרניאל, בנו של שלום הי"ד. ואת אותה ברכת שהחיינו בירך יו"ר קק"ל, דני עטר. כל זאת מפני שהשבוע, 90 שנים אחרי שנקנו אדמות כפר עציון בידי קק"ל, 70 שנים אחרי שכפר עציון נפלה ו-50 שנים אחרי שקמה מחדש, נרשמו סוף סוף קרקעות כפר עציון בטאבו על שם הקרן הקיימת והיא העבירה את הקרקעות בטקס מרגש לכפר עציון.
לאחרונה מנהל משרד האוצר, יחד עם כמה אנשי תקשורת מאבק נגד הקרן הקיימת לישראל בטענה ש-70 שנים אחרי שהוקמה מדינה אין צורך בחברה שתגאל קרקעות. יש לי חדשות בשבילם: אולי אין צורך בגאולת קרקעות בתל אביב או ברמת השרון, אבל בנגב, בגליל וביהודה ושמרון המאבק על האדמה עוד לא הסתיים. המהלך שהובילה שרת המשפטים איילת שקד בדרך רצופת מכשולים בירוקרטיים, סיים סאגה של שנים. ועכשיו 800 דונם שרכשו יהודים נרשמו בטאבו.
אבל יש עוד כ-17 אלף דונמים כאלה ביו"ש. אדמות שרכשו יהודים דרך קק"ל ולא רשומים בטאבו מסיבות כאלה ואחרות. אם הקרן הקיימת לא תדאג להמשך רישום הקרקעות, יקרה מה שקורה סביב הקיבוץ שלי: השתלטות ופלישה של ערבים לקרקעות. ואנחנו יודעים שבסוף בעלות על קרקע נקנית על ידי עיבוד בשטח. הפקרה של שטחים שיהודים קנו במיטב כספם במסירות נפש, בתקופות קשות, היא זניחת חוב מוסרי שיש לנו כלפי בעלי הקרקע. כלפי לוחמי ומתיישבי כפר עציון, שנשפך דמם כדי לפתח את חבל הארץ ההיסטורי הזה.
קק"ל צריכה לעשות יותר מרישום הקרקעות שכבר נקנו, היא צריכה להמשיך במטרה שלשמה קמה: לגאול קרקעות ולייהד את ארץ ישראל. נשמע לא פוליטקלי קורקט? נכון. אבל הגיע הזמן להגיד זאת בלי להתנצל: המלחמה על הארץ עדיין לא תמה. כל קרקע שלא יינטעו בה עצים או יוקמו בה יישובים עלולה להיות נשלטת בידי הערבים באופן שאי אפשר יהיה להחזיר את הגלגל לאחור.
הקושאן הטורקי שנמסר השבוע לכפר עציון הוא לא סתם נייר, הוא מחזק בהיבט המשפטי את אחיזתנו בקרקע, בדיוק כמו שעשה אברהם אבינו כשקנה את מערת המכפלה בחברון. עכשיו עלינו להמשיך בדרך שהתווה עבורנו שלום קרניאל: לנטוע שורשים איתנים באדמה ולהמשיך לשאוף גבוה.