1. הרעש סביב המפגין החוכמולוג מרוטשילד עם הגיליוטינה/קוטם סיגרים הזכיר לי בעיקר את סוגיית “הקומץ" ממגרשי הכדורגל. הקלות הבלתי נסבלת שבה מיעוט קולני מכתים את שמו של הרוב הדומם וגורם לפגיעה בקבוצה (או המחנה הפוליטי). זה לא הוגן, אבל זו המציאות. וכל אדם שיוצא היום להפגין, או אפילו כותב פוסט בפייסבוק, צריך להבין את כובד האחריות שמוטלת עליו.

2. ועדיין, יש משהו מגוחך - שלא לומר צבוע - בזעזוע הפומבי העמוק שאנשי הימין הזדרזו לבטא מהמפגן, כמוצאי שלל רב. אדם אחד צועד לבדו, ללא כל תמיכה פומבית מסביב, ובטח ללא אנשי ציבור הצועדים לצדו (ע"ע ארון מתים). וכן, זה טיעון שחוק אבל עדיין נכון. בהיסטוריית האלימות הפוליטית בישראל, לאנשי שמאל יש מקום צנוע. כמו בהרבה תחומים, הם חזקים בעיקר בדיבורים.

3. לכו לראות את סיבוב הקאמבק של שלישיית קצת אחרת. שלושה וירטואוזים אמיתיים - שלמה גרוניך, שם טוב לוי ושלמה יידוב, במופע שיש בו מקסימום מוזיקה ומינימום גימיקים. הם הוציאו בסך הכל אלבום אחד, לפני יותר מ־40 שנה, ועדיין נדמה שכל שיר שלהם נוגע עמוק בדנ"א הקולקטיבי. גם החיבור בין חליל, גיטרה ופסנתר נשאר נדיר ושובה לב.