בסקירת אירועי 2017 נשמעו גם סיכומי הגילויים האנטישמיים באוקראינה. צוינו אירועים אנטישמיים באודסה, בויניצה, בניקולייב. כאילו שחסרה לי אנטישמיות סביבי וקרוב לגבולותיי, הקשבתי לחדשות האלה בעניין מיוחד, כי שמות המקומות האלה מעוררים בי תגובות מידיות. הייתי באודסה ובניקולייב, הייתי גם קרוב לוויניצה.
אודסה הייתה עיר יהודית, וכאשר הייתי בה נראה כאילו היא נשארה כזו. בעיר היה פסטיבל לכבוד יצחק באבל, הסופר היהודי שהאודסאים הלא יהודים רואים אותו כשלהם. על במה במרכז העיר רקדו והופיעו המון אנשים בלבוש חסידי, ונשים הלבושות כאימותינו הטובות, אבל כולם היו גויים. שחקנים וזמרים אוקראינים שהציגו את החתונה של ראש עולם הפשע היהודי מסיפורי באבל.
בניקולייב ביקרתי בבית הקהילה היהודית שעדיין נותרה שם, מפת ישראל הגדולה שעל הקיר, הרקומה מעשה אוהב, חיברה אותי ואותם בלי מילים. הייתי פה ושם באוקראינה, ואני גם לא שוכח את מילות שירו של שלונסקי: "היה זה כה פּשוט: בכפר באוקראינה \ נולד לאבא אמא ילד יהודי.
אבל ויניצה היא שם שמקפיץ אותי יותר בגלל כמה סיבות, בלי לספור את השם ויניצקי של שכניי בילדותי המוקדמת בתל אביב. יש קטע של ז'בוטינסקי ששמו "מתופעות ההווי שלנו", שבו ז'בוטינסקי עונה למכתבם של צעירים יהודיים שהתנצרו, והם מתרעמים עליו שהוא מציג אותם כעריקים. מול תגובתם, ז'בוטינסקי מציין בשנינותו תגובה להתנצרות היהודים מצד אחר, ומצטט מעיתון אוקראיני את מכתבו של אחד משונאי היהודים הנודעים באותה תקופה.
כך כתב בעיתון אותו אוקראיני: "בוועד של אגודת העם הרוסי מתקבלים על שמי כמעט יום יום מכתבים מאת יהודים ובהם בקשה כזו: 'יואיל נא אדוני להיות שושבין לטבילתי, רצוני להתנצר'. אני קורע את המכתבים לאחר שאני רואה חתימתו של ז'יד, אך למחרת בא מכתב חדש. היום קיבלתי מכתב כזה: 'הוד מעלתו, הנני יהודי מתושבי העיר ויניצה, הואיל ובדעתי לקבל עלי את הדת הנוצרית, אני מבקש בכל רגשי ההכנעה מהוד מעלתו שיהיה שושבין לטבילתי. בר זָקְס, 17 בספטמבר 1910, ויניצה, רחוב הדואר'. אין בדעתי לפתוח בחליפת מכתבים עם הז'ידים, וכדי לחסוך זמן ונייר לאלה שירצו ללכת בעקבות האדון זקס, מוצא אני לנכון להסביר כאן את דעתי העקרונית בשאלה זו, ואני מניח שהז'ידונים יבינו אותה היטב מתוך המברק הבא ששלחתי בתשובה לאותו אדון זקס הזריז: 'ויניצה, רחוב הדואר, אל בר זקס. ההתנצרות בעיני היהודים אינה אלא מין עסקה: בוגר גימנסיה מתנצר כדי להתקבל לאוניברסיטה, סוחר – כדי לקבל זכות מגורים מחוץ לתחום המושב וכדומה. אני מושך ידי מלהיות סרסור לדבר עברה, ומעדיף את היהודי שלא התנצר על פני מומר שהתנצר מתוך מניעים שאינם משאלות הנפש, משאלות הנפש אינן מצויות בקרב היהודים".
קראתי, וחשבתי: אלוהים אדירים, כמה סוגי בעיות עבר העם המוזר הזה שלנו, מי בכלל יודע על תופעת ההתנצרות הזו והשלכותיה? ומאז נקבע במוחי
השם ויניצה.
מחשבות על טטייב
אני שואל את עצמי מדוע אני כותב על נושאים כאלה, ותוהה האם הקוראים כבר נטשו. אני מתחיל לבנות על הקוראים שעלו משטחי ברית המועצות לשעבר, שאולי השמות, הבעיות והמקומות האלה אומרים להם משהו.
פעם, כשהייתי באומן לצורך הכנת כתבה לעיתוננו, ניגשו אלי אנשים ואמרו לי שהם מוויניצה הסמוכה וישמחו לארגן טיול לאתרים היהודיים בוויניצה. השם ויניצה הקפיץ אותי בגלל אותו מאמר של ז'בוטינסקי, אבל היה שם אחר, של כפר קרוב לוויניצה שעניין אותי אפילו יותר. "הייתי רוצה להגיע לטטייב", אמרתי. "מה? טטייב? ההורים שלי מטטייב. מאיפה שמעת על טטייב?" תמה (מאוד) אחד מהם. איך אומר להם ששמעתי מיעקב אורלנד, שבהיותו בן חמש ראה איך רוצחים ואונסים את בני משפחתו בפוגרום שם.
אני יודע שעלי לכתוב על השיר החדש של סטטיק ובן אל ועל משמעות המילה ההודית נמסטה המופיעה בו, והאם זה מרמז ליחסי ישראל והודו הפורחים, והאם זה בעד נתניהו או נגד נתניהו; או לכתוב על האיים המלאכותיים שרוצים לבנות מול חופי הארץ, כך שישראל תהייה אי מלאכותי במזרח התיכון עם איים מלאכותיים משלה; או על הביטקוין ונסיקתו ודוד ביטן וקריסתו, דברים חשובים כאלה. לא להתעסק במה שמתעורר בי כשאני שומע בחדשות שמות מקומות באוקראינה, אבל המחשבות הולכות להן לאן שהן רוצות, למרות שלא שתיתי כלום בלילה בו 2017 התחלפה ל-2018.