אלה צהריים חמים של סוף דצמבר. אני עומדת עם מזוודתי בפתח בית המלון בבנגקוק וממתינה למונית שתיקח אותי לשדה התעופה. למרות חיידק נדודי, בימים האחרונים חשבתי הרבה, יותר מדי, על משפחתי ועל האיש שמחכה לי בבית. "עוד כמה שעות אני בבית", שלחתי לו מסרון. הוא השיב לי אחד בחזרה: "מקווה שתנחתי לפני כניסת השנה החדשה, זה על הקשקש". פתאום נזכרתי שהשעון משחק פה תפקיד, הפרשי שעות, אני צפויה לנחות ממש לפני חצות, לפני הסילבסטר.

בשרוול שחובר למטוס עמדו כמה ישראלים וידיהם עמוסות מתנות. אחת מהן, בחורה באמצע שנות ה–30 לחייה, שואלת את בעלה: "נראה לך שנספיק לנחות בחצות?". הוא חושב רגע ועונה: "למה? את מתכננת להתנשק עם מישהו?". היא מובכת, צוחקת ונושקת לו. "סתם", הצעירה עונה, "רציתי להיות בארץ כש–2018 נכנסת". הוא מצמיד אותה אליו ומבקש: "תקראי תהילים בדרך ונהיה".

דיילת יפה מובילה אותי לכיסא שלי. אני מתיישבת. בקושי. המושב צפוף לי, החגורה צרה. המושב לידי ריק. אני שמחה, אוכל לנמנם במשך 11 שעות הטיסה. "דיילות", פוקד הקברניט, "דלתות!". אני מבינה שיוצאים בזמן. אם הכל ילך חלק, בחצות אנשק את זה שאהבה נפשי. המטוס הופך שקט אט–אט. החרדתיים נוטלים כדור שינה, האינטלקטואלים אוחזים בספר, העייפים מכסים את עיניהם. ואני ממתינה. רק כשאפרד מאורות בנגקוק ארשה לעצמי לתפוס תנומה.



"סליחה, מדאם, הדיילת אומרת שאני יושב לידך, יאללה לקום". אני מביטה באיש האסרטיבי שביקש ממני לפנות את כיסאי כדי שיוכל לעבור. בן 65 בערך, חבוש מגבעת, מבנה גופו רחב ובגדיו מכופתרים ומגוהצים. עוד לפני שאני עונה לו, שמעתי מאחור: "סליחה, דיילת, אולי תקימי את האישה ותושיבי אותי ליד סבא שלי? קנינו 20 כרטיסים, תעשי טובה".

אני מחפשת את הקול החצוף הזה ומגלה שמדובר בנער בן 13, לא יותר. ואז קמה ומפנה מקום במעבר לאיש המבוגר, שיעבור אותי ויישב ליד החלון. למרבה ההפתעה, הוא מתיישב במקום שלי. מסביר: "את לא כועסת, בובה'לה, נכון? קשה לי ליד החלון, זה דחוס לי מדי. ואת, שתהיי בריאה, לא תיתני לי הרבה מרחב לנשום".

האיש מצחקק. נכדו ובתו, כנראה, צוחקים מאחור. "אל תיפגעי", נצמדת הבת לאחורי המושב שלי. "ככה הוא, כולו הומור, צריך להכיר אותו".

לא אמרתי לו כלום. לא עמדתי על שלי. התיישבתי במושב ליד החלון ונפרדתי מקרוב מתאילנד. המטוס המריא ואני מרשה לעצמי לעצום עיניים. כמה דקות אחר כך אני מתעוררת. "אני ביקשתי ארוחה צמחונית, בפירוש!", רטן האיש בפני הדיילת, זו שליוותה אותי למקומי. "אדוני, מבטיחה שאעשה כל מה שאני יכולה, פשוט ברשימות לא כתוב שביקשת", היא מסבירה. "מקסימום אביא לך קערת פירות, אני מבטיחה".

האיש נחלץ מרצועת הבטיחות, נעמד וצועק: "את לא תחרטטי אותי, אני יש לי מסעדה, את יודעת? מסעדה מצליחה, באשקלון! את כל המושבים מאחור אני הזמנתי, חופשה משפחתית, כי ככה בא לי, אז תעשי מה שביקשתי, מיצי'לה, בסדר?".

בתו, מאחור, פונה לדיילת: "אבא תמיד היה צמחוני, זו לא פעם ראשונה שאנחנו טסים איתכם, בושה ששכחתם". הדיילת בולעת רוק, מבטיחה לבדוק והולכת. רגע אחר כך אני מקבלת מרפק בצלעות. כמעט מתפרקת. "ראית מה אני עושה להם? בכל טיסה אני ממציא משהו אחר, אני נראה לך צמחוני אני?", שואל האיש. בתו ונכדו צוחקים מאחור, מהמושב שמאחוריהם עוד בן משפחה מצטרף לחגיגה. "וואללה, אתה שובב אתה", הוא אומר.
אני לא מצליחה לגייס חיוך, רק מתחננת שיוגשו כבר הארוחות והנוסע שלצדי יתפנה לשינה עמוקה. באותו הרגע קיוויתי שלנצח, אבל גם חצי שעה הייתה מספיקה לי.

חמש שעות לנחיתה. הנוסע הצמוד שלי מסרב להירדם. הוא מנהל שיחה ערה עם קרוב המשפחה, שני מושבים מאחוריו, על הסילבסטר שאוטוטו בפתח. "אתה יודע כמה יהודים הוא רצח?", הוא יורק, "עם הסגולה עאלק הולך וחוגג".

שתי דיילות עומדות לא רחוק מאיתנו. אני יכולה לשמוע את שיחתן. "אנחנו נוחתות בדיוק בזמן, נראה לך שנספיק?", שואלת אחת את חברתה. "לא יודעת. החבר החדש יחכה לך בשדה?". הראשונה מחייכת, מחזיקה את בטנה כסימן לפרפרים טובים, ואומרת: "יש לי הרגשה שכן, אני מקווה שנספיק".

השתיים מצחקקות. הנוסע המבוגר מביט בהן: "צוחקות על סבא'לה?". הדיילות מחייכות ושבות לעבודתן. הוא מושיט את ידו ונוגע בידה של אחת מהן. "כפרה שלי", אומר לה, "תעשי לי תה, בחיאת אמך". בתגובה היא מביטה בו, זוקפת את גבה, מושכת את ידה ומבהירה: "אכין לך תה בשמחה, אבל אתה לא נוגע לי ביד יותר, בטח לא קורא לי 'כפרה שלי'".

האיש שותק. מאחור, כצפוי, נשמע קולה של בתו. "הלו הלו, מה כבר עשה לך? הוא איש מבוגר, תסלחי לו, הוא מהדור של פעם, ככה היו רגילים". הדיילת מתעלמת וממשיכה בעבודתה. הבת שואלת את אביה: "תגיד לי, מה אתה אורי זוהר ב'מציצים'?". "אבא שלך מתגעגע לאישה", הוא משיב לה, ושניהם צוחקים. הנכד אומר: "איכס, סבא". ואני מייחלת שהמטוס יתרסק.

הזמן עבר. הטייס מודיע שמתכוננים לנחיתה. "יש סיכוי שנספיק", לוחשת הדיילת לחברתה. "אם הוא מחכה לך בשדה, את מתחתנת איתו, שמעת?", מעודדת החברה. שתיהן עוברות בין המושבים ומוודאות שכולם חגורים. השכן שלי לשורה נזכר להירדם סוף–סוף. מה זה ישן, נוחר. ואני סופרת את השניות בין נחירה לנחירה. "אדוני?", לוחשת הדיילת, "אתה צריך לחגור את עצמך וליישר את המושב, אנחנו תכף נוחתים".

"חבל, למה הערת אותו? עד שנרדם לנו", אומרת הבת מאחור. "טוב, יאללה, כפרת עוונות, אבא תקום, מגיעים הביתה". האיש מתעורר, מסיר את מגבעתו, מביט בדיילת, מחייך חצי חיוך ואומר: "אני רוצה להתנצל". "הכל בסדר, אדוני, בוא, אעזור לך לכוון את המושב", היא לוחצת על הכפתור והמשענת מתרוממת. "אז אנחנו שולם?", הוא שואל. "שולם", מחייכת הדיילת. היא פונה ללכת, ואז האיש תופס בידה: "אז אפשר חיבוק, כפרה? לא אלחץ חזק".

הדיילת נאלמה. חברתה מגיעה, תופסת את ידו של האיש המבוגר ונוזפת: "אי אפשר חיבוק, היא לא חברה שלך ולא אשתך. ואם אתה לא רוצה שהביטחון יחכה לך למטה, שב בשקט במושב שלך, שמעת?". הפעם אף אחד לא יצא להגנת האיש. כמעט אף אחד. אישה אחת, מבוגרת, שישבה לא רחוק מאיתנו, צעקה לעברו: "אתה מבזה את כל הדור שלנו, היא צודקת בכל מילה".

האיש שתק וסובב את מבטו אלי. הנחתי כי הוא מחפש נחמה. "הן יזמינו לך ביטחון בכל זאת", אמרתי לו. "לא שמעת על כל פרשות ההטרדות? הסתבכת". עכשיו הוא כבר החוויר. הגענו. ירדתי מהמטוס. הדיילות מחייכות אלי. "אתן נפלאות", לחשתי להן. הבטחתי לזו שמצפה לאהובה שאם אראה אותו ביציאה, אבשר לו שעוד מעט הם ייפגשו.

רבע שעה אחרי חצות רצתי אל בן זוגי המצפה בשדה. "הפסדתי את הסילבסטר", אמרתי לו בפנים עצובות. "ואני הרווחתי אותך", הוא נשק לי. ובזווית העין הבחנתי בגבר האוחז בבלון אדום...