גבר ואישה ממתינים למעלית בבניין משרדים גדול, לא רחוק מפה. "אני מהג'נטלמנים של פעם", הוא אומר לה ומושיט יד קדימה. היא מחייכת ונכנסת לפניו. כשהדלתות נסגרות עליהם, היא לוחשת לו: "תודה רבה, סר". היא צעירה, שערה מתולתל ומנופח, אפרו שובב. לגופה חליפה, ואת רגליה מכסות נעלי עקב מבריקות. הוא מעט מבוגר ממנה. לבוש חולצה כחולה מכופתרת, על אצבעו טבעת נישואים, ובידו תיק מסמכים קטן.

"בדרך כלל אנשים לא עולים לקומות הגבוהות", היא אומרת. "סוף–סוף יש לי פרטנר". "יש לי ראיון במשרד האדריכלות בקומה 42, מכירה?", הוא שואל. "בטח, למען האמת גם אני לשם, הם הלקוחות הכי טובים שלי, בעיקר המנכ"ל", היא מתגאה.

הוא מתחיל להרגיש את פחד הגבהים שתמיד חשד שיש לו. בראשו הסרט על אסון התאומים, הוא לא היה צריך לצפות בו בשבת, אבל היה משעמם, ואשתו ביקשה.



הוא מחליט להתעמק באישה הנאה שעומדת מולו. אין כאן חיזור, רק אדם להיאחז בו בזמן הקצר עד ההגעה לקומה הרצויה. "את מכירה את המנכ"ל?", הוא שואל. "כמובן", היא משיבה. "פעם בשבוע הוא רוכש ממני סיגריות אלקטרוניות ללקוחות שלו". "את מוכרת סיגריות אלקטרוניות?", תמה האיש. "ראיתי כאלו בבית מרקחת, לא ידעתי שהם מפעילים גם סוכני שטח".

***

קומה 20. המעלית נעצרת. הדלתות נפתחות ואישה הרה מיוזעת שואלת: "אתם יורדים, נכון?". "סליחה", ממלמל האיש, ועוד לפני שסיים את ההתנצלות לוחצת הצעירה על הכפתור שסוגר את הדלתות. "אם לא הייתי לוחצת, זה לא היה נגמר, הבניין גבוה מדי מכדי לוותר על מעלית פנויה".

המעשה נראה לו אגואיסטי, לא צודק, אבל הוא מחליט לשתוק, לא להעיר. גם בשגרה הוא לא איזה אקטיביסט גדול, ובטח לא עכשיו כשהוא צריך את חברתה.

"לשאלתך", ממשיכה הצעירה בשיחה, "אלו לא הסיגריות האלקטרוניות שאתה מכיר. אלו סיגריות מיוחדות שאני ייצרתי. הן באות בטעמים: מנטה, מנגו, תות שדה ואפילו שוקולד". "שוקולד?", צוחק האיש.

הזיעה מצטברת אט–אט על מצחו. היא שולפת נייר ומנגבת אותו, הוא, בהפתעה גמורה, נסוג לאחור. כשהיא מסבירה: "להזיע לפני ראיון זה לא מבשר טובות", הוא נוטל את הנייר מידה ומודה: "את צודקת, תודה".

"בקיצור", ממשיכה האישה, "הסיגריות האלה לא נועדו למכורים המנסים להיגמל, אני לא איזו צדקנית. הן מתווספות לסיגריות הרגילות, יש בהן חומרים טבעיים שמעודדים רגיעה, ירידת מתח".

"ואת כל זה את המצאת?", הוא שואל. "כן, אני כימאית במקצועי", היא משיבה. "אומנם נראית צעירה, אבל לא שירתי בצבא והתחלתי ללמוד מוקדם. הסיגריות נמכרות בעיקר לאלפיון העליון. הן לא זולות".

היא פותחת את התיק שלה, שולפת דף צבעוני ומגישה לו. הוא מצדו מציץ במסך הקומות, קומה 29, המעלית הזו זוחלת. "קרא, כל אלה קנו ונהנו", היא מבקשת ממנו. הוא מביט בדף. בריבועים קטנים תמונות של גברים ונשים מחייכים. מתוך כל ריבוע כזה יוצאת גם המלצה. יש שם מנכ"לים, בעלי חברות, אנשי שיווק וגם כמה בכירים במשק. האיש לא מזהה אף אחד מהם, אבל התארים הנלווים שלהם והשבחים לסיגריה האלקטרונית החדשה מעוררים התרשמות.

"כל הכבוד, כיף לראות יוזמה ישראלית", הוא מפרגן לה. הצעירה לא מתייחסת. הוא מבחין רק בגבה הזקוף ובאצבע שלוחצת על לחצן המצוקה. "מה זה? מה את עושה?", הוא נלחץ. "אל תפחד, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל נדמה לי שנתקענו".

הרעד בלב והחום בבטן כבשו את האיש. לחצן הקומות לא זז, תקוע על קומה 33. "זה קורה פה לפעמים, אל תילחץ", היא מבקשת שוב. הוא פותח כפתור בחולצתו ומנסה לחייג בסלולרי לכיבוי האש. "למי אתה מתקשר?", שואלת הצעירה. "מכבי אש, אני לא לוקח סיכונים בדברים האלה", הוא ממלמל. אבל הקליטה גרועה, אין צליל חיוג.

"רק איש התחזוקה של הבניין יכול לשחרר אותנו", היא מסבירה. "יש לו מפתח מיוחד. הוא מיד יענה לנו".

הוא מרגיש איך נשימתו הולכת ומתקצרת. קודם לכן דאג כל כך מהראיון, התכונן אליו שעות, עכשיו הוא קרוב לאחר אליו, אבל בכל מקרה אין לו רצון במשרה, הוא רוצה את חייו. פתאום הוא מבין שיצטרך לעשות את הדרך למעלה מדי יום.

"הלו?", קול בוקע במעלית. "זה איש התחזוקה", מסתערת עליו הצעירה. "אנחנו לכודים, הצילו, אנחנו לכודים במעלית", הוא תופס פיקוד, ונזכר איך בסצינה האחרונה של הסרט קפצו יחד למטה כל האנשים ששהו בקומות העליונות.

"שנייה", מסמנת הצעירה בעצבים אל האיש. "אין טעם ללחץ הזה, תן לי לטפל בזה".

"באיזו קומה אתם?", שואל הקול באדישות. "33", עונה הצעירה, "תוכל לחלץ אותנו?". "33? זה קצת גבוה לי, אני צריך לחכות לאנדריי", הוא אומר.
האיש מתפרץ לשיחה: "מה אנדריי? מי זה לעזאזל אנדריי? אתה מחכה שמשקולת המעלית תיפול ותשלח אותנו מרוסקים למטה?". "תוך חצי שעה נהיה אצלכם", הקול מודיע, "בינתיים תשבו ואל תעשו תנועות מיותרות".

"תפסיק להיות כזה לחוץ, זה כבר קרה בעבר", מרגיעה שוב הצעירה ומניחה יד על כתפו של האיש.

הוא מביט בה, שותק, מתיישב על רצפת המעלית ומניח ראשו לאחור. חולצתו ספוגת זיעה, בסלולרי אין קליטה, ואת הראיון הוא כבר פספס. האישה מביטה בו בצער. מבטה מעלה דמעות בעיניו.

***

עשר דקות של שתיקה במעלית. הוא מרים מהרצפה את דף ההמלצות שמסרה לו וקורע אותו, חתיכות קטנות, מתוך לחץ. "זה בסדר", היא מאשרת, "יש לי עוד עותקים". "אוי", שם לב פתאום האיש למעשיו, "אני מתנצל". הצעירה מחייכת: "אל תדאג, העסקים בסדר, אני יכולה להדפיס עוד כאלה". גם הוא מחייך.

"אני לא מעשן", הוא אומר. "יופי לך, זה מצוין, חבל שאני לא מצליחה להפסיק", היא עונה. "אבל הסיגריות האלו, אמרת שהן מורידות לחץ, לא?", הוא שואל. "בשנייה", היא טוענת. "יש מנכ"לים שפותחים וסוגרים ישיבות כשהסיגריה הזו בידיהם, חותמים על חוזים".

"יש אחת כזו עלייך?", הוא שואל. "בטח", היא אומרת, "אבל אני לא יכולה לפתוח אחת לניסיון, יש קוד מיוחד, זה רק לקנייה".

"אני אקנה, חומרים טבעיים, נכון?", הוא החליט ללכת על זה. "רק טבעי", היא מבטיחה ומוציאה קופסת קרטון מהתיק. "כמה עולה סיגריה?", הוא שולף ארנק. "אלה סיגריות רב–פעמיות", היא מסבירה. "כל אחת מספיקה לחודש - 990 שקל כולל מע"מ. מובן שיש גם אחריות ואני זמינה לכל שאלה, יש גם חוברת הדרכה שמגיעה עם זה".

הוא מוציא את פנקס הצ'קים. "אני לא עובד כרגע, וזה קצת יקר לי, אבל הלחץ פה, כמעט אין אוויר ויש עוד 20 דקות עד שדימיטרי יגיע".

"אנדריי", היא מתקנת.

"אנדריי, סליחה, את מכירה אותו?", הוא שואל.

"מהבניין בעיקר", עונה הצעירה. "תשאיר את השם על צ'ק פתוח, אמלא אותו אחר כך".

עשר דקות אחרי כן הוא שואף מהסיגריה עם האור האדום, עוצם את עיניו ומנסה להירגע. טעם שוקולד נח על לשונו, והעשן האופף את המעלית מפיג את הלחץ.

"זה באמת טוב", הוא מבסוט. "לא הייתי מוכרת לך זבל", היא מחייכת ולוחצת שוב על לחצן המצוקה. "יוציאו אותנו מפה היום?".

"הנה, החשמל חזר, תסתכלו על המסך, אתם בדרך למעלה", נשמע הקול. הוא מזדקף, מכבה את הסיגריה, מכניס אותה לקופסה ברישול ומברך: "סוף–סוף, חשבתי שזה לא יסתיים".

קומה 42, הדלת נפתחת. בגדיו מקומטים, מיוזעים, בידו שקית עם סיגריה אלקטרונית וחוברת הדרכה. "ארד ברגל", הוא נפרד ממנה. "תודה, בהצלחה ולהתראות".

כשדלת המעלית נסגרת, היא לוחצת שוב על לחצן המצוקה. "הלו?", נשמע קול. "אנדריי?", היא מבררת, "העמלה שלך אצלי".