הערב (שבת) ייערך ברחובות ובצמתים סיבוב נוסף של מחאת 2017 נגד השחיתות, ואתמול הוצג תקציב 2019 שהוא סיבוב נוסף של שחיתות בחסות הממשלה.

גל המחאה, להזכירנו, קם על מעשי שחיתות שהם אשכרה יד חצופה שנכנסה לכיס הציבורי ונתפסה על חם. כל אחד מבין ששחיתות היא גם סיגרים, שמפניה וחליפות במאות אלפי שקלים תמורת הנחות - לכאורה - לטובת מי שסיפק את הסחורה. חזירות אישית ושחיתות הן ממריצי מחאה, והתנהגותו של ילד "שיכור" בחסות הוריו והשב"כ היא ממתק צקצוקי סלון והפגנות רחוב.

החוכמה היא למחות גם על שחיתות שהיא חוקית. זו שכורכת בתקציב המדינה סכומי עתק כשוחד קואליציוני, כמו בתקציב 2019. כמו הגדלת הגירעון ופריצה של כל המסגרות התקציביות לטובת הנטו של כחלון, הטרה של החרדים והברוטו של המתנחלים.



כתבים כלכליים מסבירים שתוצאת השחיתות התקציבית תמומן על ידי קיצוץ רוחבי של משרדי הממשלה. לחתוך בתקציבי הבריאות, הרווחה, החינוך והתשתיות כדי לשחד את מפלגות הקואליציה זה נטו שחיתות. קשה למחות נגד מספרים, אז מוחים על "המצב". על האוויר הרעיל שאנחנו נושמים מעשית ומטאפורית, על השקרים שאנחנו שותים בצמא לדברי אלוהים החיים ביקום מקביל, ועל החרא הזה שהממשלה מאכילה אותנו השכם והערב. לא משנה אם זו שחיתות, הדתה, מלחמות מיותרות, פגיעה ברווחתם, בערכיהם ובזהותם של אזרחים. מצדי אפילו הפרעה לשנ"צ היא סיבה למסיבה ברוטשילד, רק שיזיזו את התחת. רצוי גם את הראש ושהלב יפעם בכיוון הנכון. כל מי שרוח בטנו מציקה לו, שיטריח עצמו לרחובות ולצמתים גם בלי להבין את סעיפי התקציב.


ודרך אגב, השחיתות פוליטית, ולכן ההפגנה פוליטית. ואם השחיתות נובעת משלטון הימין, אז ההפגנה היא שמאלנית. כל השאר, די לכיבוש, קפיטליזם חזירי והפרדת דת ומדינה, הם רק בונוס.

# # #

לא בטוח שהפגנות המחאה הנוכחיות יחוללו את המהפכה. כמו במלחמת שוורים, אולי הנעיצה הקטלנית תהיה דווקא הפגנת המחאה של המשטרה החוקרת; אולי זו של הפרקליטות המאשימה; אולי זו תהיה מחאת התקשורת שתאתר בין השכמות שבעורף הפר את הסדק שדרכו תגיע החרב ישירות ללב. מי שמבין את המשחק האכזרי יודע שמה שהורג את הפר בסופו של המחזה הוא הדימום האטי, הקבוע, שמחליש אותו עד שמגיעה מחאתו הקטלנית של השופט בגלימה, וגווייתו של הפר נגררת מחוץ לזירה. אם הממשלה הזו תיפול, אזי מחאת רוטשילד תיזכר כנעיצה המדממת הראשונה והקבועה.

החברה הישראלית ידעה הפגנות רבות, רובן סקטוריאליות, מיעוטן חזיתיות נגד מדיניות הממשלה כולה. כבר בראשית שנות ה־50 היו מספר הפגנות שנגעו בליבת הזהות החברתית והפוליטית. מרד הימאים שהקימו ב־1951 איגוד מקצועי עצמאי שיצא נגד חברת צים, שהייתה בבעלות ההסתדרות והמדינה זה עתה קמה. הם ניצחו בבחירות הפנימיות, דרשו להשתחרר מההסתדרות וניהלו מאבק אלים מול "פלוגות הפועל", שלא היססו להפעיל כוח נגד מתנגדים (ערבים, מרוקאים, ימאים, קיבוצניקים, בית"רים). דוד בן־גוריון גיבה את עסקני מפא"י, וההסתדרות והמורדים הוכנעו. לצדם עמדו מפלגות מפ"ם, התנועה הקיבוצית ומק"י.

שנה אחר כך, ב־1952, ארגן מנחם בגין הפגנת ימין נגד הסכם השילומים שחתמה ממשלת בן־גוריון. מדינת ישראל עמדה אז על סף פשיטת רגל כלכלית. ביום שבו עמדה הכנסת לאשר את ההסכם עם גרמניה, הקהיל בגין בכיכר ציון בירושלים הפגנת ענק. בנאומו כינה את בן־גוריון "דיקטטור מטורף וגמד רוחני", והזהיר: "ממשלה שתדבר עם מרצחים משמידי עמנו תהיה ממשלת זדון ... אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל... נלך גם למחנות ריכוז, למרתפי עינויים... אומנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות" (הלו ביבי...).

אלפי מפגינים צרו על הכנסת, מטח אבנים ניפץ את חלונות המשכן, ח"כ חנן רובין נפצע בראשו, מאות נעצרו, מאות נפצעו, וההפגנה פוזרה. איפה איפה הם המפגינים ההם, עם הקוקו, איפה מועדון המעריצים הפנאטים של בגין ומועדון המעריצים הקרנבלי של אלדד יניב ומני נפתלי. השילומים, אגב, הצילו את המפעל הציוני. כולם נהנו מהם. כולל החרותניקים.

ב־1959 פרץ מרד ואדי סאליב, שהיה הראשון בקרבות נגד האפליה והלגיטימיות של הזהות המזרחית. כמו מול הימאים, המדינה שזה עתה קמה לא גילתה סובלנות. אלה היו זמנים שבהם הפרטים נתבעו להקריב את חלקם בהקמת המדינה ולשתוק. יעקב אלקריף, תושב הוואדי, התפרע ונורה על ידי שוטר. דוד בן הרוש שארגן את "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" ניסה לנהל מהפכת רחוב נגד האשכנזים שניהלו את העיר והמדינה לטובתם. ההפגנה שלו עלתה מהעיר התחתית במעלה הכרמל, חוללה מהומה, עשרות נפצעו וחלונות ראווה נופצו.

20 שנה אחרי אירועי ואדי סאליב, במאי 1971, ניהלו מנהיגי הפנתרים השחורים סיבוב מלחמתי נוסף נגד הממסד האשכנזי. אלפי מפגינים זועמים גדשו את כיכר ציון. עשרות נפצעו ונעצרו. הוקמה ועדה. צ'רלי ביטון, אחד ממנהיגיהם, נבחר לכנסת מטעם חד"ש והסתובב בכנסת בכפכפי אצבע מתריסים. שום דבר בתחושה הקולקטיבית של עדות המזרח לא נשתנה מאז.

# # #

מה שהפיל ממשלות בישראל לא היה עימותים סקטוריאליים אלא הפגנות שהמניע שלהן הוא חשבון דמים שנשפכו לשווא. כמו אלה שליוו את מוטי אשכנזי, שהפגין לבדו אחרי יום כיפור וסחף המונים. בסופו של תהליך, כולל ועדת חקירה שניקתה את הפוליטיקאים והאשימה את הגנרלים, התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר (אחרי הבחירות) וארבע שנים אחר כך עלתה הליכוד. ב־1982, במלחמת לבנון הראשונה, הקהילה שלום עכשיו הפגנת ענק שקראה להתפטרותם של בגין ושר הביטחון אריאל שרון ולהסגת כוחות צה"ל מביירות. העילה הייתה סברה ושתילה, אבל גלי המחאה גרמו להדחת שרון אחרי המלחמה והתפוגגותו של בגין בהמשך.

זה עדיין לא קורה עכשיו עקב הדם שנשפך לשווא במלחמות המאסף על תחזוקת ההתנחלויות, אבל לא רחוק היום. עדיין שטיפת מוח מאסיבית של ממשלות הימין (קמפיינים אינסופיים של הפחדה והסתה) דוחה את חשבון הנפש והדם לטובת הפגנות מחאה על מחירי הקוטג' והדיור ב־2011. מכאן ואילך אמורה הפגנת רוטשילד, שבנויה למרחקים ארוכים, לצבור את האנרגיה שתסייע למחאת מדיניות הממשלה בכלל. ברגע שבו תיווצר המסה הקריטית בין אלה שיש להם, אלה שאין להם ואלה שנקעה נפשם, תהפוך המלחמה בשחיתות למלחמה על כל הקופה.

הקריטריון להצלחת ההפגנה ומספר הקסם שאמור להרוג את מדיניות הפוליטיקאים הוא 400 אלף. אותם 400 אלף של כיכר רבין אחרי מלחמת לבנון ואותם 400 אלף אחרי הפגנת המחאה ב־2011 (אין קשר למספר המשתתפים האמיתי). המספר האולטימטיבי, בכל העולם, הוא הפגנת המיליון. הפגנת המיליון פלוס בכיכר טיאננמן במרכז בייג'ינג היא כנראה הפריבילגיה של מיליארד סינים שטעו. זה לא הזיז למשטר. אין שום רע בלפנטז על מיליון גם בהפגנות רוטשילד, אם כי הסיכוי להקהיל בישראל מיליון איש הוא אחד לטריליון. גם אם ראש הממשלה ימנה את אשתו ובנו להיות שרי האוצר והחוץ. גם אם שלושתם יעשנו סיגרים ויצופו בג'קוזי שמפניה בחליפות ארמאני לא יגיעו מיליון ישראלים לכיכר. אלא אם כן מדובר במלחמת אחים או בחלוקת חינם של טי־שירטס. במספרים של היום מגיעים אלפים רבים גם ללא קריאת מנהיג מובהק.

בכל מחאה מאז ואדי סאליב היו מובילים שצפו למעלה. בדרך כלל הראשון שהצליח לזהות את הגל ולארגן סביבו טבעת תמיכה מתרחבת והולכת הוא המנהיג, וזה כמעט לא משנה מי זה. אם הוא נשאר שם בשלבים שבהם ההפגנה עוברת מאירוע שכונתי לעירוני ולארצי, הוא האיש. לפעמים מגיח טרמפיסט כמו אליעד שרגא שמנסה לכייס את המחאה ברמת האגומניאקיות נטו. את הניסיון הזה צריך להרוג ומהר. מני נפתלי ואלדד יניב מושכים את העגלה הזו, והמטרה היא לא להמליך אותם לכיוון הכנסת (אם זה יקרה, בכיף), אלא להתארגן סביב עוגן קיים כדי לצעוק "מושחתים, נמאסתם". העוגן קיים וצריך לתחזק אותו ולא להתקטנן על יניב או נפתלי. מצדי שמוישה וזוכמיר יובילו את המחאה. עכשיו זמן מכות ולא ניהול חשבונות.

# # #

מרוטשילד ואילך הסיפור הוא להפגין ולמחות בערים ובצמתים בהמתנה להמלצות המשטרה. לא צריך לעצור את הנשימה. מדובר במרתון, ודחיית הגשת ההמלצות דווקא מיטיבה עם הרוחות המנשבות מהפגנה להפגנה. היחד של המשתתפים הופך את ההפגנה לאירוע חברתי ברמה של מועדון חברים, והעיקר: נתניהו ושות' אינם מתעייפים מלהוכיח, שבוע אחר שבוע, שהשחיתות חיה ומשגשגת באלף ואחת דרכים. הזונות ומתווה הגז בגרסת נתניהו הבן הם הלהביור הנוכחי שמתדלק את מדורת המחאה. לא סביר שזה אירוע ההסרחה האחרון. כן ירבו.