1. הנאום שנשא השבוע יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן היה מדכא משתי סיבות: סיבה אחת היא ההשמצות הנוראיות על ישראל, והשנייה היא שבשלב הזה כנראה באמת אין פרטנר להסכם (או לעסקה, בלשון טראמפ). אבל כאן, דווקא כאן, מתחילה הבעיה, שרק תופחת ומתעצמת. כשמתברר שאין פרטנר ראוי, אנחנו אמורים להיות עצובים ולא שמחים.

מדינה אחת לשני עמים היא מסוכנת, והיא האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית. הזמן שחולף פועל לרעתנו ולא לטובתנו. נכון שזה לא תלוי רק בנו, אבל אם אין כאן פרטנר שיכול לספק את הסחורה, זו בשורה רעה מאוד לנו ולא לפלסטינים או לאמריקאים. אם הממשל האמריקאי לא יודע לנווט את הדיאלוג ואת התנאים לפתרון הסכסוך - הסכנה והאיום בהמשך המצב הקיים חלים עלינו.

בשבוע הבא יבקר בירושלים סגן הנשיא מייק פנס וימשיך לדבר על עסקה בין ישראל לפלסטינים. אני מעריך שהמזרח התיכון הבוער והצורך הדחוף של מצרים, ירדן, סעודיה ומדינות נוספות לשלב ידיים עם ישראל בתחום המודיעין, הטכנולוגיה והמלחמה בטרור - ידחקו את העניין הפלסטיני לשוליים, לא רק בגללנו. אבל בבוא היום אנו נהיה אלה שישלמו על כך בריבית קצוצה. זה כואב ועצוב, אבל זהו המצב.



לטעמי, ישראל פספסה את אבו מאזן לפני 15 שנה, ובמקום לחזקו החלישה אותו באופן שחיזק את חמאס. כיום, בגילו המופלג ובייאושו הגדול, יו"ר הרשות איננו מסוגל להגיע לפשרות ולהיות ערב להסכם, ואילו ישראל לא יכולה לקדם הסכם שביטחון האזרחים ותחושת הביטחון שלהם לא יונחו איתן בבסיסו.

הטרגדיה נמצאת מול החלון ומעבר לסיבוב. זה נכון שאנחנו אולי מיואשים כעת פחות מאבו מאזן, אבל זה רק בגלל הצורך הטבעי והנטייה לטמון את הראש בחול ולהתכונן לחגיגות ה־70 למדינה.

2. ישראל הופכת בהדרגה למדינה מתבגרת, ולמרות מרכזיותו של צה"ל בחיינו בסביבה רוויית איומים ואויבים, התברר לי שוב השבוע, והפעם בעוצמה גבוהה, שהאזרחים אינם מכירים היום את מפקדי הצבא, את ראשי הזרועות והאלופים. בשנים האחרונות הלך והעמיק הנתק הזה, שאיננו מלמד חלילה על ניכור העם מצבאו, אלא על כך שישראל מתחילה להיות דומה למדינות אחרות שאינן מקדשות ואינן סוגדות למפקדים.

הוותיקים שבין הקוראים בוודאי יזכרו שתמונותיהם של אלופי צה"ל קישטו בעבר גלויות שנה טובה ואת כותלי הסוכה, לצד דגלי החילות, וכל אחד ידע מיהו מפקד חיל האוויר, מיהו מפקד פיקוד צפון ואפילו מיהו קצין חי"ר וצנחנים ראשי. התבגרנו ואולי לטובה. הבעיה היא שכאשר ישנה בעיה בין חייל או קצין זוטר שעבר עבירה לבין הרמטכ"ל גדי איזנקוט - אין שום דבר מוכר באמצע, וכשמדובר בזירה הציבורית, כל אירוע או תקלה מגיעים ישירות לרמטכ"ל. כמובן שלאחר מלחמה או מבצע צבאי ישנו שינוי זמני, ופה ושם נחשפים אלופים או קצינים בכירים שהצטיינו, כשלו או כיכבו בתקשורת, אבל חיש מהר המצב חוזר לקדמותו. יש כאלה שיגידו שזו תופעה יפה, ויש שיאמרו שההפך - אבל זו עובדה. נגמלנו מהסגידה למפקדים.

אליהו וינוגרד ז"ל. צילום: AFP

3. ח"כ עפר שלח הניח השבוע על שולחן הכנסת הצעת חוק שנועדה לבצע אסדרה בעבודת הרכש של משרד הביטחון מול תעשיות הביטחון ולצמצם את יכולת המשרד לקבל החלטות על "ספק יחיד" לחברה זו או אחרת. הצעת החוק באה לאחר שמשרד הביטחון העניק לחברת אלביט מעמד של ספק יחיד לייצור תומ"תים (תותחים מתניידים) עתידיים לצה"ל, באופן שהותיר טעם מר אצל חברות אחרות.

זהו איננו המקרה היחיד. מדי חודש מוזרמות מיחידות צה"ל אל משרד הביטחון מאות בקשות (לשם דיוק 3,350 בשנת 2017) לפטור ממכרז מסיבות שונות ומשונות, באופן שאיננו מתיישב עם המציאות בישראל 2018. בתקופה הקרובה תעבור התעשייה הצבאית לידי אלביט, שתתעצם, תספח אליה מפעלים רלוונטיים של תע"ש ותמכור את האחרים. המציאות המשתנה מחייבת אסדרה בחקיקה, ולכן הצעת שלח היא הגיונית ובזמן הנכון.

4. כשמזכירתי בלשכת דובר צה"ל הודיעה לי דרך אפרכסת הטלפון שהשופט אליהו וינוגרד נמצא על הקו ומחפש אותי - נאחזתי חיל ורעדה. אלו היו הימים שלאחר עופרת יצוקה, והדוח שפרסם וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה עוד הדהד בעוצמה רבה במסדרונות הקריה. אחזתי בשפופרת ביד רועדת והקדמתי שלום בקול רועד עוד יותר. "שלום, השופט, מה עשיתי?", שאלתי, וד"ר אליהו וינוגרד ביקש לבוא אלי למשרד, להיפגש איתי וללמוד קצת על הפעלת הדוברות בעופרת יצוקה.

ישבנו שלוש שעות, עניתי על כל השאלות והצגתי חומרים, סקרים ונתונים. מאז שבנו ונפגשנו מספר פעמים, כולל בחדרו במשרד עו"ד גדעון פישר בתל אביב. וינוגרד הראה לי בגאווה את העיתון המשפחתי שהיה כותב ומפיץ אחת לזמן מה בקרב משפחתו הרחבה. זמן קצר לאחר שפרסם את הדוח החריף שלו על מלחמת לבנון השנייה, בישיבת מטכ"ל מיוחדת, אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי לחברי הפורום: "בעוד כמה שבועות ישכחו בישראל ובתקשורת את המונח 'דוח וינוגרד'. לא אצלנו. אנחנו נסרוק כל הערה ונפיק כל לקח". כך היה. השבוע הלך וינוגרד לעולמו, יהי זכרו ברוך.

5. השיטוט בטוויטר, שבו פועלים חרדים רבים, חשף אותי השבוע לוויכוח שהסעיר את התקשורת החרדית. מסתבר שח"כ הרב משה גפני נאם בפורום כלשהו וביקש שדבריו לא ייצאו החוצה, והם דווקא כן יצאו - בחלקם. גפני ביקש שאת חוק המרכולים יאכפו פקחי ההגירה וכו', ואת הדברים פרסם ישראל כהן, עורך "כיכר השבת" שפועל רבות ברשתות החברתיות לחיבור בין דתיים לחילונים.

מנגד עמד ירח טוקר, דוברו המוכשר של ח"כ גפני, אומן תקשורת ופוליטיקה - שלא הסתגל דיו למציאות המשתנה. רבים מהח"כים החרדים לא רוצים לפעול בטוויטר ובפייסבוק, אבל הם חייבים להבין את המציאות החדשה. לכן ירח וישראל, עצה לי לכם: קחו את גפני לקורס במדיה החדשה, ואם יצליח, קחו את כל שאר הח"כים החרדים.

6. בשבוע שעבר כתבתי כאן על הצורך להרחיב את ההנצחה לזכרו של הרמטכ"ל לשעבר משה לוי ז"ל. בעקבות הדברים נתבשרתי שראש עיריית ירושלים ומועצת העיר החליטו לקרוא רחוב על שמו - וכך יקרה בקרוב גם בטירת הכרמל. כתבתי גם על הצעתי להעניק את פרס ישראל למפעל חיים ליהודה משי זהב, מייסד זק"א, ואשמח מאוד אם תישקל ברצינות גם מועמדותה של אורנה שמעוני, חברת אשדות יעקב, אם שכולה שמקדישה את חייה להקמת "בית אייל" בעמק הירדן ולטיפוח "פארק הבנות" לזכרן של שבע הבנות שנרצחו בארם נהריים. אורנה אשת מופת וראויה מאוד. בשנה שעברה ניצבו על בימת הפרס דוידלה בארי מ"עיר דוד" לצד צביקה לוי, אבי החיילים הבודדים מקיבוץ יפעת. זוהי המתכונת. שבת שלום.

avi@bnayahu.com