מעולם בתולדות מדינת ישראל לא היה כמעט כל המרחב הציבורי עסוק בעיקר במלחמת המאסף של בנימין נתניהו. בימים האלה אין מלך בישראל, יש קואליציה שמוכרת להמון את הסחורה שהיא מעוניינת בה, וחבריה, כמו ציפורי טרף, חגות סביב הדמוקרטיה הגוססת וקורעות ממנה סעיף אחר סעיף, כמו בפרק גסיסתה של בובולינה בספר 'זורבה היווני'. כששכנותיה הצדקניות עטו על מיטתה וחמסו את רכושה פריט אחר פריט, חוק מטורלל אחד בעקבות חוק מטורלל ממנו.

לפני כמה ימים ישבתי לשולחן עם חבר שהיה בעבר שותף לדרך קרוב של נתניהו. השתעשענו במה שקורה סביב השולחן של האיש המכונה ביבי. לא סביב השולחן בבלפור, אלא בלשכה, כשהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ונתניהו יושבים באחד על אחד ומביטים זה בזה, או משפילים מבט לניירות וממוללים בידיהם. קצת שמחה לאיד לא הזיקה מעולם גם במצב שבו המזיק (נתניהו) וגם הניזוק (אנחנו) נמצאים בצרות אמיתיות, כל אחד וצרותיו השונות כמובן.

בשולחן שלנו, אחרוני האזרחים, זה מציק במובן הלאומי אבל לא פוגם בתיאבון. אצל נתניהו זה מחריב את מצב רוחו ברמה שמביאה אותו לנהוג כזומבי שנע על אוטומט. תסתכלו בעיניים המזוגגות, תסתכלו בפרצוף שמנפק עווית חיוך קפוא. האם הוא שומע באוזני רוחו צליל בריחים מתכתי? מנדלבליט, על פי כללי האצבע בשולחן המפנטז שלנו, מגיע ללשכה (טרום שימוע?) אחרי שמיצה את כל ה"השלמות". חקירות נתניהו הן כמו גלדי בצל. לעולם יש גלד נוסף והשלמות נוספות. כעת הוא מבין שאם ימשיך לכסות על נתניהו, וירוס הקלון ידבק גם בו. השאלה שעומדת בפניו היא איך למנוע משפט ראווה קרקסי שיש לו השלכות פוליטיות על עתידה של הקואליציה הימנית.



אדוני ראש הממשלה, יפתח מנדלבליט (אין לי מושג איך זה עובד ביניהם בפרטי). הוא לא צריך לומר לנתניהו: יש לי הצעה שאינך יכול לסרב לה, כי הדיון האמיתי יהיה סביב השולחן בבלפור, ושם התשובה (על פי השולחן שלנו) היא לאו מוחלט. הוא רק יכול לתאר לנתניהו את החיים היפים בקליפורניה שטופת השמש (החוף המזרחי הדמוקרטי־ליברלי עוין לנתניהו), עם ג'וב דשן אצל החברים. אף מילה על סיגרים; השמפניה תחזור לזרום כמים; שימותו הקנאים והשמאלנים שעינם צרה ורעה.

אם האווירה ביניהם תתחמם לרמה שבה נתניהו יקרוס, כלומר יביט במנדלבליט בעיני האש־פאפי עגום במיוחד, מנדלבליט ילך צעד קדימה וירמוז על הפוטנציאל הכספי הכרוך בסיבוב הרצאות רפובליקני אוונגליסטי יהודי, שידשנו את נתניהו בתשואות ודולרים. והעיקר, כך ירמוז לו, תארגן לעצמך נאום תשבחות עצמי כיצד הצלת את ישראל. המצגת תהיה מדהימה ותכלול את כל הציטוטים שיוכיחו את צדקתך ותרומתך לביטחון העולם כולו. ותוך כדי כך תשרשר את מגעיך עם מנהיגי העולם להזדמנויות עסקיות. סוף־סוף תוכל להיות שווה בין שווים עם שלדון ומילצ'ן ופאקר.

ההצעה של מנדלבליט לא מגיעה לבדה. יש שם ספח שאומר שבתמורה לזה שאתה הולך מרצונך ועכשיו, אני מחליק אותך החוצה מכתב אישום. לצורך הדרמה נתניהו מביט בו בציפייה דרוכה כדי להבין איך בדיוק. אני צריך רק למצוא את הדרך לבצע, יסביר מנדלבליט, אבל תהיה הסכמה מקיר אל קיר.
נתניהו אגב לא זקוק למנדבליט. הוא עצמו מגלגל לעצמו כל תסריט אפשרי, כולל ההצעה הנ"ל והדרכים למימושה. כשהוא עדיין שותק, מוסיף מנדלבליט: רק תחשוב על האלטרנטיבה. נתניהו, גם אם הוא לחוץ, מבין שמדובר בחבל הצלה.

מכאן ראש הממשלה צריך לעבור את מחסום סוללת הסנגורים שלו. אלה רואים במשפט את הקטפולטה שתשגר אותם אל שמי ההיסטוריה המשפטית בישראל. שלא לדבר על כך שעצם הופעתם במונחים כלכליים של נראות תקשורתית היא מגנט לקוחות. הם יבטיחו לקליינט שלהם זיכוי דרייפוסי מהדהד, והרעיון הזה, במצבו המנטלי של ביבי, הוא פיתוי בעייתי ממש.

# # #

בינתיים הוא מושך זמן בהודו. כשבן־גוריון הגיע לבורמה ב־1961 כבונה המדינה, הוא דן עם או נו, ראש ממשלת בורמה, על נפלאות הבודהיזם. ביבי מגיע להודו על תקן נחקר נמלט, מציע שיעור יוגה, מנהל מו"מ על מכירות נשק ומצהיר: "איננו אומה תוקפנית, אך אנו מחויבים לוודא שאף אחד לא יוכל להיות תוקפן כלפינו".

הוא אומנם בהודו, אך מדיניותו פועלת בתוקפנות אכזרית ממש ברצועת עזה. ראש הממשלה ושר הביטחון מפעילים את המערכות שברשותם כדי להכביד את המצור בעזה, בעוד צה"ל דורש להקל ומספק לכתבים הצבאיים נתונים מזעזעים על מצב האוכלוסייה. השאלה שאין לה תשובה היא מה בדיוק הקבינט (בהנחה שנתניהו הוא רק חותמת גומי) רוצה להשיג מול חמאס. ש"העם יתקומם ויוריד את שלטון חמאס?". זו הזיה גמורה. התרגיל המתועב של המצור הוא להוכיח לציבור שאנחנו יודעים להחזיר כפל כפליים על המכות שאנחנו חוטפים. גם אם מדובר באוכלוסייה אזרחית. זו לא הפגנת כוח אלא הפגנת רשעות, שמגובה על ידי קבינט של אנשים רעים.

להזכירנו: הצבא נועד להסיר איומים כמו המנהרות על מנת שהדרג הפוליטי יוכל לנהל מו"מ מעמדת עליונות, בעיקר לטובת תושבי הדרום ועוטף עזה. להזכירנו: באם המו"מ הזה לא ינוהל, יצוץ איום מכיוון אחר. לך תדע מי המאוימים הבאים.