מדהים כמה שרמת גן מכוערת כשמסתכלים עליה מלמעלה, מהקומה ה־14 של המגדל בתל אביב. כל פעם אני נדהם מזה מחדש. ואני בא לכאן הרבה, פעם בשבוע. מגיע, שוכב על הגב ומביט בעצבנות על הנוף הרמת גני שנפרש לפני מבעד לזגוגית החלון ומתפלל שהשעה הזו תחלוף מהר ככל האפשר. 
אני שונא רופאי שיניים. אבל זה לא מקורי לשנוא רופאי שיניים. כולם שונאים רופאי שיניים. אפילו רופאי השיניים בעצמם שונאים את רופאי השיניים. בדיוק בגלל זה רפואת השיניים מובילה בבטחה את רשימת "המקצועות עם אחוזי ההתאבדות הכי גבוהים". ד"ר מ׳ דואג להזכיר לי את העובדה הזו בכל פעם שאני מגיע אליו. "רופאי שיניים תמיד נמצאים על הקצה, זה לא מקצוע קל", הוא נוהג לומר לי בזמן שהוא עוטה את כפפות הלטקס וממלא את המזרק בחומר הרדמה. "אתה יודע כמה רופאי שיניים מתאבדים? המון, יותר מבכל מקצוע אחר". 

אין לי מושג אם הוא מנסה להגיד לי משהו על חייו שלו, אבל זה מה שהוא תמיד אומר לי כשאני מגיע אליו. פעם חשבתי להגיד לו שעם נוף כזה מעבר לחלון לא פלא שהוא רוצה למות, אבל לא הייתי בטוח שהוא יחשוב שזו בדיחה מצחיקה. חוש ההומור של רופאי שיניים הוא תעלומה.

אף על פי שמאות פעמים בעבר הוזהרתי שאם לא אשמור על בריאות השיניים שלי אהיה בבעיה גדולה, וכמו הורי אוציא את כספי על טיפולים, עדיין לא הקשבתי, ובשנה האחרונה אני משלם את המחיר. והמחיר גבוה: ב־12 החודשים האחרונים הספקתי לעבור שתי עקירות, שני טיפולי שורש, כתר אחד, והיד - לא שלי, של ד״ר מ׳ - עוד נטויה: מחכות לי עוד שמונה סתימות בערך.



שתי שיניים עקר לי ד"ר י׳, מומחה בתחום הכירורגיה של הפה והלסת. ד״ר י׳ הוא טיפוס משונה. תמיד כשאני מגיע הוא נמצא ב"הפסקת צהריים". זה לא משנה מה השעה, הוא תמיד ב"הפסקת צהריים". פעם אחת יצא לי להגיע אליו בשעה 8:30 בבוקר וגם אז הוא היה "בהפסקת צהריים".
בפעם האחרונה שביקרתי אצלו זה היה בגלל שן טוחנת במצב קשה שלא הייתה ברירה אלא לעקור אותה. זו לפחות הייתה ההמלצה של ד״ר מ׳ שהפנה אותי אליו למטרת עקירה. ד"ר י׳ הביט בשן ואמר: "כן, חייבים להוציא אותה, אין ברירה. צריך לעקור אותה כמו שאריק שרון עקר את ההתנחלויות: בלי לדפוק חשבון לאף אחד".

הוא הוציא מעין מלקחיים ופטיש קטן והסביר לי בטון של מפקד צבאי: "מה שאני הולך לעשות עכשיו הוא לשבור לך את השן לשלושה חלקים. אני הולך לדפוק לך על השן בעוצמה כזו שהשן תישבר לשלושה חלקים, ואז אוציא את השן חלק אחרי חלק. אל תדאג, עד ארוחת הצהריים נסיים הכל״.
אחר כך הוא הביט בגיליון הרפואי שלי ששכב על השולחן. "אני רואה שהיית בגמילה״, הוא אמר, "אתה יכול לשכוח ממשככי כאבים. ממני לא תקבל כלום״.
בפעם האחרונה שהגעתי למרפאה של ד"ר מ׳ הוא ערך היכרות ביני לבין בחורה צעירה בשם מירב - מומחית להיגיינת השיניים. ד"ר י׳ עצמו נעלם מהר מאוד לאחר שערך את ההיכרות בינינו והשאיר אותי בחדר עם המומחית. היא התיישבה על הכיסא לידי והחלה להסביר לי ש"טיפולים אצל רופא השיניים לא יכולים לעזור אם המטופל לא שומר על היגיינת השיניים שלו. ואני חושדת בך שאתה לא ממש מקפיד לשמור על בריאות השיניים שלך, לפחות לא בצורה נכונה". "זה נכון", מלמלתי.

"אני רוצה שתדגים לי איך אתה מצחצח שיניים", היא אמרה והוציאה מברשת ומשחה. הסתכלתי עליה בפליאה תהומית. היא הביטה בי בחזרה, טיפה מעוצבנת, והודיעה לי מיד ש"אני רצינית. אני לא צוחקת בכלל". לא הייתה לי ברירה, התחלתי לצחצח שיניים. מירב התקרבה אלי, למרחק של סנטימטרים מפרצופי, והתבוננה בי ברצינות ששמורה כנראה רק למי שחקר את תורת הצחצוח כמה שנים טובות.

העובדה שמירב נראתה לא רע, אפילו בתאורה של רופא שיניים, גרמה לעניין הזה להיכנס לקטגוריה של ״הרגעים המשונים בחיי״. בדרך כלל כשבחורה מתקרבת אלי וממקמת את פרצופה כמה סנטימטרים מפרצופי, זה מכיוון שיש לה כוונות רומנטיות לגבי. לא כי יש לה כוונות דנטליות לגבי.
עוד לפני שסיימתי את מלאכת צחצוח השיניים, מירב החליטה לחשוף בפני את חוות הדעת שלה: "טוב, זה די ברור שאין לך מושג איך צריך לצחצח שיניים. אני אוהבת את העוצמה שלך, אבל לגבי הטכניקה יש המון מה לשפר".

היא הסבירה שאני לא מצחצח את שיני באופן נקודתי מספיק. שאין שום רעיון מאחורי הסגנון שבו אני מצחצח את שיני, ושמדובר במקרה הטוב ב"פריסטייל". ״איך אגיד לך את זה?״, היא אמרה, ״אתה מסתובב עם מברשת השיניים שלך בפה כמו תייר שלא מכיר את האזור שבו הוא נמצא: פעם פה ופעם שם. אתה צריך לעבור עם המברשת על כל השיניים בצורה יותר נקודתית ויותר זמן על כל שן״. ״או־קיי״, אמרתי.

"כל העניין צריך לקחת לפחות שתי דקות", היא הסבירה. "חצי דקה זה לא מספיק זמן בשביל לראות תוצאות". היא לא הייתה הבחורה הראשונה שאמרה לי דבר כזה. בעוד שבוע אגיע שוב למרפאת השיניים של ד"ר מ׳. רמת גן, כמו תמיד, תיפרש לפני ואחשוב לעצמי: זה לא ייאמן כמה שהעיר הזו מכוערת. 