אין כמעט גבר שלא שמע מאישה בדייט הראשון את המשפט "אני לא פמיניסטית". התופעה הזאת הפכה נרחבת עד כדי כך שלאחרונה קראו לא מעט נשים לחברותיהן להפסיק עם הנוהג המתנצל הזה, שהרי הפמיניזם הוא שסלל את הדרך לשוויון. זה נכון כמובן, אבל - וסליחה על השאלה הגברית: כשאת אומרת "לא פמיניסטית", למה את מתכוונת?

או במילים אחרות: למה כל כך הרבה נשים צעירות חייבות להתנער מהשיוך הזה? התשובה הבנאלית תהיה שזה כדי למצוא חן בעיני הדייט שלהן, מה שמוכיח לכאורה שהמין האנושי לא השתנה: רוב הגברים רוצים עדיין אישה קטנה שתעדיף תמיד את המשפחה, ורוב הנשים רוצות זוגיות. התשובה המורכבת יותר תהיה שהפמיניזם, כמו הרבה מהפכות טובות, מצוי בשלב שבו הוא נשלט בידי האגף המיליטנטי שלו, באופן שמקשה על נשים "רגילות" להזדהות איתו.

נניח למשל שאת מיכל ויצמן, המכונה גם "מיכל הקטנה". לכאורה את אמורה להיות דמות מופת נשית, אחת שהשיגה בעשר אצבעותיה את מה שהשיגה. ונניח שהצלחת לארוג אל תוך ההצלחה האדירה הזאת גם חיי משפחה, ונניח שהפנמת עד הסוף את העובדה שאישה צריכה לעבוד קשה מגבר כדי להצליח בזכות עצמה - עדיין לא תיארת לעצמך כמה קשה היא צריכה לעבוד כדי לרצות את אחיותיה, הנשים הלוחמות.



הגברת ויצמן חזרה לעבודה כמה ימים לאחר הלידה. היה לה חנוכה על הראש: העונה הבוערת של הצגות הילדים, מאני טיים ללא המטאפורה. אז היא יצאה ממחלקת היולדות הישר אל הבמה. פמיניסטיות היו אמורות לעמוד בצד הדרך עם שלטי עידוד ולמחוא לה כפיים. במקום זה היא ספגה אש וגופרית, כי אולי קשה לנצח את השיטה אבל לרצות את שומרות הסף של הפמיניזם הרדיקלי זה כבר בלתי אפשרי. או למשל וודי אלן.

אם לתקצר את הכותרות האחרונות סביב במאי הקולנוע היהודי הקשיש, הרי הן שהאיש גמור בהוליווד: אף כוכב, קל וחומר כוכבת, לא יתקרבו אליו יותר.
בניגוד לדעה הרווחת, אלן משלם מחיר יקר כבר שנים: הוא אולי ממשיך לעבוד ולביים, אבל לביקורות הרעות שהוא סופג אין קשר לאיכות של סרטיו. הסדרה האורבאנית שלו שכללה את פריז, לונדון, רומא, סן פרנסיסקו וברצלונה, הייתה (ברובה) נהדרת, ובכל זאת הבון טון הוא לספר כמה אלן הוא גאון לשעבר שאיבד את זה. למה השתנתה הנימה כלפי אלן? אולי כי הוא ביטא בחייו את אותן חולשות אנושיות שביטא גם בסרטיו.

הזוגיות שלו עם בתה המאומצת והצעירה של אשתו לשעבר, הגם שהיא חוקית, נתפסת בעיני רבים כלא מוסרית. נשים רואות בה (אולי בצדק) אישוש לאיום קיומי שמרחף מעליהן כל העת, ולגברים משכילים, שהניסיון שלהם לרצות את הפמיניזם מזכיר לי את הרצון של אירופים נאורים לרצות את הערבים או את האפריקאים, היה זה מס שפתיים שקל לשלם. מבקרי קולנוע גברים הצטרפו לגל נגד אלן בקלות שבה אינטלקטואל מערבי מצטרף ל–BDS.

אגב, האשמות בעבירות מין שביצע אלן נבדקו בעבר ונזנחו. גם העובדה שהזוגיות שלו, מוזרה ככל שהיא, נמשכת כבר 21 שנה, הייתה אמורה להוסיף לו נקודות. הבעיה היא שבאווירה הציבורית הנוכחית השיימינג מחליף את מערכת אכיפת החוק - ועל הענישה באמצעותה מופקדים הגורמים הרדיקליים ביותר.

גם אביבית בר זוהר היא אולי לא מודל לחיקוי, אבל נדמה שבעידן שבו כולם (ובעיקר כולן) ממהרים לשלם מס שפתיים לפמיניזם הרדיקלי, עצמאות נשית כמו שלה היא כמעט מהפכנית. לדבריה, היא אוהבת את הגברים שלה עשירים ונדיבים - ולא אכפת לה לעשות הרבה כדי לרצות אותם במראה החיצוני או בהתנהגות. אז נכון שהיא לא בדיוק רול מודל פמיניסטית, אבל אפשר היה לצפות ממי שמגינות בחירוף נפש (ובצדק!) על זכותה של האישה על גופה, לעמוד גם לצדה של מי שבחרה לקחת את העוצמה הנשית שלה לכיוון הקלאסי או לפחות לא להפוך אותה לשק חבטות. במקום זה הן נכנסות בה בכל הכוח. מעניין.

בדבר אחד נדמה שהפמיניזם הקיצוני ניצח: עד לא מזמן היו אלה הגברים שהתנהגו אל נשים כאל יצורים חסרי ישע שזקוקים להגנה. החקיקה שקידמה את מעמדן ואפשרה להן לבחור ולהיבחר, לרכוש השכלה ולפתח קריירה, נתפסה כסוג של ג'סטה שבמסגרתה העניקו הגברים שמנהלים את העולם חירות לנשים - והם מצפים להכרת תודה על רוב חסדם.

הפמיניסטיות הרדיקליות נוהגות ממש כמותם: כל מה שהשגת, הן לוחשות לאישה הצעירה, הוא בזכותנו. לכן את תמשיכי לציית, וגם אם את עוד לא מיישמת במלואה את האג'נדה שלפיה יחסי מין בין בני זוג נשואים הם סוג של אונס, לפחות תשלמי לה מס שפתיים! כמו שאמר ר' אורי זוהר בתפקידו האלמותי כ"גוטה": יבוא לך, דינה. פלא שנשים צעירות ממהרות להתנער מהתווית הזאת?