כל השבחים לנתניהו על ההחלטות הנכונות לתקוף בסוריה. גם אם הפלת המל”ט האיראני לאחר שחצה את הגבול אינה פעולה הדורשת החלטת ראש ממשלה, אלא חלק מנוהלי הביטחון של ישראל, הרי שההחלטה לפגוע בקרון השיגור והמעקב של האיראנים ליד תדמור היא החלטה מדינית לא פחות ממה שהיא תגובה צבאית. וכך גם לגבי תקיפת מערכי טילי הנ”מ הסוריים. זו הייתה פעולה נכונה, שקולה ומידתית, שלפחות בטווח הקצר לא הביאה להתלקחות כללית, שישראל כנראה אינה רוצה בה בשלב זה.

ושום שבחים לנתניהו על שהחליט לדחות את הדיון וההחלטה בוועדת שרים לחקיקה בעניין החוק להחלת ריבונות על ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון. שנים רבות ישראל ממתינה לאקלים פוליטי נוח בארצות הברית, שיאפשר לה לממש את זכותה הטבעית וההיסטורית בארץ ישראל, ברוחה המדויקת של מגילת העצמאות. אקלים כזה שורר עתה. אבל נתניהו גורר רגליים.

ביום ראשון בערב ישבתי בבנייני האומה, בערב הפתיחה של כנס ירושלים ה־15 שמקיים העיתון “בשבע”. הערב הוקדש רובו ככולו להופעתו של יהורם גאון. 3,000 איש שרו איתו רבים משיריו הישנים והמוכרים וגם שירים חדשים ללחנים שכתב עובדיה חממה. יחד הם שרו את “אנא בכוח”. הקהל הצטרף גם לשירת “ארץ צבי” עם הבית הנוסף, שכתבה תלמה אליגון לאחר ביקור תנחומים בביתו של רס”ן רועי קליין הי”ד. קליין השליך עצמו על רימון במלחמת לבנון השנייה, הקריב את חייו, הציל את חייליו ומת בקריאת “שמע ישראל”. יהורם גאון סיפר את הסיפור, שר גם את הבית הנוסף ובקהל לא נותרה עין יבשה. הוא שר גם את “מעל פסגת הר הצופים” וכל הקהל שאג: “אני לא אזוז מפה”, ודרש: “יבוא המשיח! יבוא!”. ושר את שירו של יוסי גמזו “בשערייך ירושלים”, שכתב לאחר שחרור העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים.




לסמן קווים אדומים חדשים


יהורם לא שכח להזכיר כי הייתה תקופה שבה השיר צונזר בשל מילותיו של הבית הרביעי: “הר הזיתים יוריק, נכון יהיה הר הבית/ ופטישים יהדהדו בך חי נפשי/ ירושלים, כוהנייך ולווייך/ בדם בונים בך את הבית השלישי”. הוא לא שכח גם לשיר את מילותיה של נעמי שמר, “לא מנצחים אותי כל כך מהר”, וסיים ב”על הדבש ועל העוקץ”, כשהקהל כולו עומד על רגליו. כמו בהמנון.


וגם אורח הכבוד, שישב במרכז השורה הראשונה, קם על רגליו ושר. עקבתי אחר תנועות שפתיו. הוא הכיר את המילים בעל פה. היה זה דיוויד פרידמן, שגריר ארצות הברית בישראל - שהיה אורח הכבוד בכנס של השבועון “בשבע”, עיתונם של אנשי הגרעין הקשה בקרב המתנחלים. גם זה מסממני האווירה השוררת בוושינגטון. וגם הראיון שהעניק הנשיא טראמפ לעורך “ישראל היום”, שממנו משתמע בבירור כי הנשיא כבר אינו בטוח שיצליח להביא “עסקה” שתוליד הסכם שלום בין היהודים והערבים בארץ ישראל. ואם הכרת הנשיא בירושלים כבירת ישראל הייתה פרי עקשנות שהשתלמה, עתה נותר להפגין נחישות כזו גם ביחס ליהודה ולשומרון. לסמן קווים אדומים חדשים, שכבר דומה היה שנמחקו במרוצת “תהליכי השלום” שהביאו עלינו מבול דמים. ואגב, עקשנותם של מנהיגי ישראל לא אפיינה רק ראשי ממשלה מן הימין. אפילו ראש ממשלה מהשמאל, “חילוני למהדרין”, רציונליסט וביטחוניסט כאהוד ברק התגלה בקמפ דיוויד בשנת 2000 כמי שלא היה מוכן לוותר על ריבונות בהר הבית.

אנו חיים בשעת כושר מדינית לקבוע עובדות בלבה של ארץ ישראל. ושלא יפחידו אתכם ב”שד הדמוגרפי”: מי שמספח את שטחי סי, שכל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כלולה בהם, מוסיף לאוכלוסיית ישראל לכל היותר 100 אלף ערבים, ובכך מסיר, אחת ולתמיד, את סכנת הקמת המדינה הפלשתינאית בלב המולדת שלנו.