בשבוע האחרון ביקרתי בלוס אנג'לס כאורח של עמותת גשר והצטרפתי לקבוצה שהורכבה, כך ציינו המארגנים, ממובילי דעת קהל ישראלים. המטרה בנסיעה הייתה לפגוש יהודים שחיים בארצות הברית ולנסות להעמיק את התובנות בכל הקשור למרקם היחסים העדין בינינו לבינם. לפי תפיסתי המוקדמת, היושבים בציון, שזה אנחנו, מתנהלים מולם כבר שנים בעיקר במישור התועלתני. מאידך, הם פעלו למען ארץ הקודש מתוך מניעים אחרים, שכוללים תחושת אשם, דאגה לביצור מקלט שיהיה זמין ליום סגריר ואמונה עמוקה, מיסטית וקדומה, שהחלה לפעפע לפני קום המדינה וממשיכה להדהד עד ימינו.
הציניות מהעמדה שלנו ידועה ומוכרת: אנחנו מנגנים על הנימים הרגישים ביותר של אחינו ואחיותינו כדי לנסות להוציא, ואולי לסחוט אם תרצו, כמה שיותר כסף ותמיכה פוליטית בבית הלבן, שבלעדיהם, למרות דברים שנאמרו כאן בעבר מפי כמה בכירים, השרידות פה תהיה קשה במיוחד.
כדי להשיג את המטרה הנכספת ולפתוח כיסים לרווחה, מתפעלים שנים ארוכות ובמיומנות את בלוטות הרגש של המטרות המסומנות בעזרת שלל שטיקים מוכרים: פוצחים ב"הבה נגילה" קטן, מוסיפים ביקור מרגש בכותל, אולי גם טקס בר מצווה מאוחר, מכניסים קמצוץ גבורה בצורת מפגש עם לוחם צה"ל מרשים ומקנחים בשיחה נוקבת למרגלות מצדה. היה ומדובר בדמויות רמות מעלה במיוחד, מחזקים בגלויה חתומה, ובמקרים חריגים משלבים מפגש עם ראש הממשלה.
לפני שאמשיך במניפסט המיני־אינטלקטואלי שלי בעניין, אני חייב לציין שבמהלך הסיור הנדון בעיר המלאכים הברזתי לא מעט מהקורס. בגילי המתקדם קשה להשתלב בדינמיקה קבוצתית בלי לחטוף ג'ננה, ודיונים ארוכים עמוסים בשאלות מפותלות עושים לי סחרחורת. בשל כך המסקנות שהבאתי הן לא רק אישיות לחלוטין אלא ודאי גם חלקיות להפליא, וגם עליהן, כמו על כל הדברים שמתפרסמים מדי שבוע בטור הזה, אתם מוזמנים לדלג או לזרוק אותן לפח ולחלופין לעטוף בהן דגי בורי, ואם זה לא מספק אתכם, הוסיפו קללה עסיסית במקום המיועד והוקיעו אותי על טמטומי. בכבוד.
ולסיום הטון הפרסונלי, אודה ואתוודה שחברתית היה לי כיף ואפשר לומר שעשיתי תיקון לטראומת ילדות קשה של טיולים שנתיים. בשטח זרמתי לחלוטין עם החבר'ה בקבוצה, הצלחתי להיות חביב רוב הזמן, וכולי תקווה שהם ירצו להישאר איתי בקשר, אם כי יש לי ספקות בעניין. במהלך הנסיעות באוטובוס לא פעם השתלטתי על המיקרופון וחזרתי לימי כסטנדאפיסט כושל, לצערם של רבים מהנוסעים הכלואים לצדי, ואפילו דפקתי שלל חיקויים של אסי כהן כ"שאולי" מ"ארץ נהדרת".
אבל היה אף גרוע מזה. בשלב מסוים שקלתי לצבוע במשחת שיניים את פניו של אחד המשתתפים שנרדם, ורק בדקה התשעים נסוגותי. ברגע אחר, בדרך חזרה מסן דייגו לבוורלי הילס, כשתשישות הכריעה קולגה אהוב ונחמד לטובת שנת ישרים, הצקתי לו קלות והערתיו בעזרת חוט דק שנגע באוזנו ועורר דגדוג טורדני בהתאם לקלאסיקות צופים ידועות. נעצרתי ממלאכותי הזדוניות רק כשננזפתי בידי גורם אחראי.
נשוב לנושא המקצועי. פגשנו יהודים אמריקאים מכל הסוגים והגוונים: סופר־פטריוטים; כאלו המבקרים את מדיניות הממשלה בכל, מנושא הכותל ועד לתפיסת הביטחון; יהודים שחיים במציאות מתבוללת, מחבקים אותה ומתגאים בה; ישראלים שאחרי עידן חיים סבן הפכו לכוח חשוב ובעל השפעה ביחסי ישראל־ארצות הברית ועוד. היה גם איש חכם אחד, שאת שמו אשמור במערכת, היות שהתבקשנו להשאיר את השיחות אוף רקורד, שהבהיר שארגוני ה־BDS אומנם תופסים כותרות אבל בפועל מאיימים הרבה פחות ממה שנדמה, ולעומת זאת ישנן בעיות אחרות שיש לשקול ברצינות רבה.
מכל הסיורים והמפגשים הרבים שעברנו התקבעה בראשי מחשבה אחת והיא ממשיכה להציק לי: במדרג יחסי הכוחות בינינו לבין קהילת הענק בארצות הברית הדברים השתנו. רבים מהצעירים שם כבר לא מתרשמים מהטיעונים הישנים והמוכרים שלפיהם חייבים להמשיך לתמוך בעם שמצא את תקומתו כבדרך נס אחרי השואה, ניצח את הקמים לכלותו וחי על חרבו תוך הקרנת עליונות מוסרית. להפך, בחלק מהמעגלים שלהם לא בדיוק מדברים עלינו טובות, והקשר, על טיעוניו הנושנים, הולך ודועך.
גם במעלה השנתונים זה לא טוב יותר. היו קולות בין בני עמנו הוותיקים שפגשנו במקום שטענו שיש משהו שגוי בהתנהגות ממשלת ישראל, שמתעלמת שוב ושוב מהמציאות ומצורכי הקהילה האמריקאית. לטעמי, העידן שבו הם הביטו בנו בהערצה והודו לנו על עצם קיומנו מתפוגג ונעלם. לכן צריך להפוך את הפירמידה. אם ברצוננו להמשיך ליהנות מתמיכת הגולה, חייבים להבין שיש כאן קרב קשוח שמתנהל בזירה השיווקית. ובמאבק הזה, לפי מה שראיתי והבנתי, אנחנו אוכלים חצץ.
למען ההצלחה כדאי לתפוס את ישראל כמוצר שצריך לשווק ולהתאים עצמנו אליהם ולא להפך. כעת מוטלת עלינו החובה לעשות את הצעדים הנדרשים ובהתאם ליצור עבורם אתוס חדש. בהמשלה הצינית ביותר האפשרית נאמר שהמטרה היא לענות על רצון הלקוח, לא לאנוס אותו בססמאות שיווק נושנות. קוקה קולה ומקדונלד'ס ניצחו בעת שהיו חמושות במוצר הבסיסי אחרי שנמתח ועוצב בהתאם לשינוי פעם אחר פעם.
בפועל: ישנה כמות אדירה של קהילות יהודיות שונות בארצות הברית. צריך להבין מה רצונותיהן. בעידן הרשתות שמפרקות ומטווחות במדויק את כמיהת היחיד זה גם אפשרי. אחרי שנפענח את החסר, יש ליצוק פנימה את הערכים שלנו: להעניק לכל אחד את המזור הרוחני שהיהדות יכולה להעניק לו במישור הנדון ולנסות לכבוש שוב את הלבבות, ואם צריך לשיר בסוף איזה "הבה נגילה" קטן, אין שום בעיה.