1. הבא בתור: בסוף השבוע נחקרו בני הזוג נתניהו במקביל, בפעם הראשונה. זה היה צריך לקרות בפרשת ביביטורס, שלא נחקרה מעולם. זה היה צריך לקרות בפרשת המעונות, ובתיק המתנות, ובעוד כמה הזדמנויות, אבל לא קרה. עכשיו זה קרה. מוטב מאוחר מאף פעם. על פי חלק מהדיווחים אמורה הייתה הגברת נתניהו למסור עדות פתוחה בעוד בעלה נחקר באזהרה. בהתאם להערכות, גם העדות הפתוחה שלה, בסופו של דבר, הוכרזה כחקירה באזהרה.
כל זה אמור לגבי תיק 4000, פרשת בזק־וואלה. ניתן להעריך, בזהירות המתבקשת, שגם תורו של תיק 3000 יגיע. תיק הצוללות. התיק האימתני הזה, שחשף בפנינו תמונה מבהילה על המתרחש בקודש הקודשים של הביטחון הלאומי הישראלי. הדרך שבה מתקבלות ההחלטות, הדרך שבה בוחשים בעלי עניין, מאכערים, אינטרסנטים, פרקליטים ובני דודים של ראש הממשלה ברכש הביטחוני האסטרטגי החיוני ביותר לקיום המדינה, ועל הדרך גם גוזרים קופונים שמנמנים לכיסם התפוח. אז הנה זה בא.
על פי פרסום מהשבוע שעבר ב"ידיעות", במשטרה ובפרקליטות בוצעה לאחרונה בדיקה שמטרתה לוודא שגם אם שמו של ראש הממשלה ייכרך בפרשה, עסקת הצוללת לא תבוטל. גם כאן, מדובר במהלך שבוצע באיחור כבד, שלא לומר רשלני. הבדיקה הזו הייתה צריכה להיערך דקה אחת אחרי שרביב דרוקר פרסם את העובדה שומטת הלסתות שפרקליטו של ראש הממשלה ובן דודו דוד שמרון הוא־הוא המתווך בעסקת הצוללות. הפרסום הזה בא כשבוע לאחר פרסום בעמודים הללו, שלפיו ישראל מתכוונת לחתום על מזכר הבנה עם ממשלת גרמניה לרכישת שלוש צוללות נוספות לחיל הים, שחיל הים כלל לא צריך, מאחורי גבה של מערכת הביטחון וללא ידיעת השר הרלוונטי משה (בוגי) יעלון.
הפרסומים הללו היו אמורים להדליק בלשכת היועץ המשפטי לממשלה נורת אזהרה בגודל של שמש. צריך היה לפתוח מיד בחקירה. כל מי שמבין משהו בענייני נתניהו מכיר את עומק האינטימיות ושותפות הסוד בינו לבין פרקליטיו הצמודים מלכו־שמרון, שהפכו לפרקליטי המדינה. מנדלבליט, אגב, מכיר את זה היכרות אישית קרובה. הרי הוא היה שם, בתוך האקווריום, בתוך הכוורת, בליבת הסוד. הוא ככל הנראה יודע מצוין שלא יכול להיות ששמרון מקדם את עסקי המספנה שממנה מנסה נתניהו לרכוש צוללות מיותרות, וביבי לא יודע. אין חיה כזו. ולמרות כל האמור לעיל, הדבר העיקרי שמנדלבליט עשה זה להצהיר שוב ושוב, ושוב, שנתניהו לא חשוד בפרשת הצוללות.
הערת אזהרה: יכול להיות שבעתיד הקרוב יתברר שכל הזמן הזה הפעיל מנדלבליט את מערכת אכיפת החוק בדרך מתוחכמת כדי לסגור על נתניהו בחשאי. יכול להיות שהוא הרדים בכוונה את המערכת. מסופקני. כך או אחרת, אם יתברר שאכן היה כאן מהלך מחושב, מתוכנן וגאוני, אהיה הראשון להתנצל, להוריד את הכובע ולזלול אותו בתיאבון.
ועוד דבר אחד: אל תקנו את הספין שלפיו ישראל לא רוכשת שלוש צוללות נוספות, אלא שלוש צוללות שמיועדות להחליף את שלוש הראשונות. זו תוכנית
חלופית שנתניהו שלף אחרי שבוגי יעלון טרפד את הכוונה המקורית, שאכן הייתה לרכוש שלוש צוללות נוספות. מדובר בעלות של מיליארדים. לוח הזמנים לרכישת שלוש צוללות חלופיות אינו לוחץ. הצוללות לא בורחות לשום מקום. גם אנגלה מרקל לא בורחת, כפי שנתניהו ניסה להוכיח. את ההנחה על הצוללות קיבלנו מהקנצלר קוהל בכלל. המספנה רוצה למכור יותר מאשר אנחנו רוצים לקנות. העסקאות האלה מצילות את "תיסנקרופ" מפשיטת רגל, והגרמנים מוכנים ללכת רחוק מאוד כדי שהן ייצאו לפועל.
ועוד לא דיברנו על העסקאות המושחתות להפרטת מספנות חיל הים, רכש ספינות נגד צוללות וביטול המכרז הבינלאומי לרכש ספינות שטח, כל זה תוצרת מיקי גנור ודוד שמרון, כל זה בלי שביבי ידע, כמובן. ועוד לא הזכרנו שהעובדה שהוא לא היה חשוד כל הזמן הזה, אפשרה לנתניהו להחזיק פרקליט שהגן גם על שמרון בפרשה הזו, וכך הוא יכול היה, לכאורה, לקבל את כל המידע על החקירה בזמן אמת. מישהו, מתישהו, יצטרך לענות לנו על כל השאלות האלה.
2. החייל מספר אחת: "אתם הורגים אותי. אתם שוחטים אותנו. אתם הורסים את המדינה. איזה מין אתר זה? מה זה צריך להיות? תשנו את זה. תעשי עם זה משהו. אתם בעלי האתר. ושזה יקרה מהר". לשון המסרון ששיגרה, על פי פרסום בערוץ עשר, שרה נתניהו לאיריס אלוביץ'. צריך לקרוא את המסרון הזה פעם, ועוד פעם. יש בו הכל. מקופלת בו עוצמתו של הטירוף. מוכמן בו היקפו המבהיל של הטירלול. שימו לב לבחירת המילים. לגרנדיוזיות של התיאורים הפלסטיים על ההשמדה הצפויה לאומללים המובלים לטבח בידי אותו "אתר".
למעבר החד מזעקות הגעוואלד של הקוזקית הנגזלת, אל הגערה החדה, הצורמת ("מה זה צריך להיות"), וממנה הציווי המלכותי הפסקני, קולני ובוטה, שכולל כמובן גם לוח זמנים לביצוע מיידי ("ושזה יקרה מהר!"). איך באותו הרף עין ובאותו שבריר שנייה היא משנה את תצורתה מהכבשה התמה הנגררת על ידי הזאבים ליער, לגרסה המופרכת של מארי אנטואנט הכלואה, שלא בטובתה, בין הילדים בלבנט.
המשפט הכי חשוב הוא המשפט השלישי באותו מסרון. הנה הוא, במלוא הדרו, פעם נוספת: "אתם הורסים את המדינה". אתם הבנתם את זה? למתוח ביקורת על בני הזוג נתניהו פירושו להרוס את המדינה. ככה, בגלוי, חד וחלק, ברור כשמש ומובן מאליו. המדינה זה אנחנו. אוי למי שיעז לערער על כך. מי שמותח עלינו ביקורת, לא רק "שוחט" אותנו, הוא גם הורס את מדינת היהודים. מחריב את החלום הציוני. מוביל את העם היהודי לאבדון. ואנחנו נדע לטפל בו.
אני מתאר לעצמי שכשאיריס אלוביץ' האומללה קיבלה את המסרון הזה, היא הודתה לאל הטוב שבמרומים על כי הגיע בתצורה הדיגיטלית שלו ולא, נניח, בשיחת טלפון. כי זה היה נשמע בדיוק כפי שנשמעה שיחת הטלפון ההיא עם שעיה סגל המנוח. או השיחה ההיא עם מוניק בן מלך תבדל"א. או השיחה הגנוזה עם פעיל הליכוד שמשון דרעי ("נרד מהארץ ושתישרף המדינה"). או ההתנפלות על היועצת המשפטית שלומית ברנע לעיני עשרות עדים. או ההתעמרות בעיתונאית לילך וייסמן על "מטוס ראש הממשלה" לעיני עדי ראייה נדהמים. או עוד מאות שיחות אחרות שנצרחות במהלך השנים על האומללים שממשיכים "לשחוט אותנו" ולהרוס בדרך גם את המדינה.
ומהי אותה "שחיטה"? למי ששכח, שעיה סגל ספג מה שספג, בדציבלים שספג, כי אייטם רכילות חיובי ומלטף שסידר ל"גברת" במדור רכילות כלשהו, לא כלל את התואר המפורש "פסיכולוגית ילדים מומחים בשירות הציבורי". לך תדע במה כשלו החברים ב"וואלה", שאילצו אותה לשגר את אותו מסרון, המככב עכשיו בחקירה פלילית נרחבת. בטח העלו תמונה לא מחמיאה מספיק.
וכל זה היה יכול להיות בגדר רכילות צהובה, לו היה נותר בתחום הפולקלור. אבל כפי שקוראי הטור הוותיקים יודעים היטב, זה לא המצב. החייל מספר אחת של בועת הטירלול הזו הוא ראש ממשלת ישראל. הוא גויס לתחזק את הטירוף, לשרת אותו, להאכיל את הטרול, להגשים את משאלותיו, להכפיף את המדינה לרצונו. האמת כבר יצאה לאור. כי מי שמורה להעניק לכאורה לבזק הטבות במאות מיליונים כדי שרעייתו תוכל לבחור את התמונות של עצמה ב"וואלה" ואפשר יהיה להוריד אייטמים שליליים ולדחוף כותרות חיוביות על הזוג המלכותי, הוא מי שהפך את עצמו לזרוע הביצועית של אי־השפיות הלאומית.
זו כבר אינה שחיתות רגילה. זה לא סיגרים ושמפניה במיליון שקל. כך נראית אי־כשירות. זהו משכון נכסי הציבור לטובת גחמות תלושות והזויות כבר כמעט תשע שנים ברציפות. הפעם מדובר בכסף ציבורי. מיליארד השקלים שזרמו לבזק יצאו מהכיסים שלנו. הרפורמה בקווי הטלפון הנייחים, שביבי ופילבר טרפדו ביומם הראשון במשרד התקשורת לטובת אלוביץ', הייתה אמורה להוזיל את התשלום הקבוע על הקווים הללו משמעותית. אגב, האוכלוסיות המשתמשות בקווי הטלפון הנייחים הן בעיקר ההורים שלנו, שעוד לא בוטחים לגמרי בסלולר. קשישי ישראל, חלק לא מבוטל מהם מתחת לקו העוני, שילמו את המחיר של הטירוף הזה. ואחר כך טוען הזוג ש"רודפים את רעייתי ושותים את דמה", כשבמציאות זה לגמרי להפך. זו היא הרודפת.
ולכן, למרות כל מה שנכתב ונחשף כאן על "הגברת" נתניהו במהלך השנים, אין מה להלין עליה. היא (על פי עדות פרקליטיה) זקוקה לעזרה. האחראי על מה שקורה כאן הוא אחד ויחיד, בנימין נתניהו שמו. ראש ממשלת ישראל. הוא זה שיכול היה למנוע מכל זה להתרחש, אבל במקום זה התגייס במלוא עוצמתו כדי לאפשר לזה לקרות. הוא זה ששעבד את נכסי המדינה, את לוחות הזמנים, את המינויים ומי יודע מה עוד, לטובת מי שלא נבחרה לשום דבר ושכנעה את עצמה שנמשחה למלכות. הוא יצטרך לתת את הדין על כל זה.
3. תהיו גלאונים: השבוע האחרון התנהל עלי באזורי זמן אחרים, רחוקים מאוד. זה לא הצליח לטשטש את הזעזוע ממה שעוללו השבוע שלוחיו ומלחכי פנכתו של המנהיג למוסדותיה של המדינה, לשומרי הסף שלה, לממלכתיותה. שוב ושוב הסתערו מיקי זוהר, דודי אמסלם ודומיהם על המשטרה, על התקשורת, על הפרקליטות, על מי לא, בניסיון נואש להציל את המנהיג, לשבש, לטשטש ולקשקש. ואם לא יצילו את המנהיג, לפחות יקוששו לעצמם כמה קולות בקרב חברי המרכז והמתפקדים, כמי ש"התאבדו" למען משפחת המלוכה.
הם לא מתאבדים. הם מתנקשים בכל מה שבנו כאן האבות המייסדים של מדינת היהודים. לא פחות. מבחינתם, המשטרה יכולה להתרסק, בתי המשפט יכולים להתפרק, הפרקליטות יכולה להיחנק, העיקר שהשניים יישארו ספונים בבלפור.
אין סכנה שהם לא יודעים את האמת. כולם בליכוד יודעים את האמת. יודעים אותה השרים, יודעים אותה חברי הכנסת, יודעים אותה העסקנים. יודעים, ושותקים. הם מוכנים לשרוף את המועדון על יושביו, אם יותר להם להלחים את עכוזם לכיסא עור הצבי ולהתבצר בשלטון. המדינה מעניינת אותם קצת פחות. הם הרי יודעים שהמשטרה לא מנסה לבצע פוטש. הם יודעים שלרוני אלשיך, שמונה על ידי נתניהו, אין אג'נדה פוליטית.
אותו דבר לגבי כל שאר הקצינים והחוקרים הממלאים את חובתם. הם יודעים שאין קונספירציה. הם היו כאן כשהיועץ המשפטי מזוז והמשטרה פתחו נגד אהוד אולמרט, ראש ממשלה מכהן, אין ספור חקירות פליליות. אולמרט ניסה להילחם, אבל אף אחד ממקורביו לא קיבל רישיון לעלות עם דחפור על מוסדותיה של המדינה ולהטיח האשמות מופרכות במשרתי ציבור.
בואו ניקח כדוגמה את זהבה גלאון, שהודיעה השבוע על פרישה מההתמודדות על ראשות מרצ. אינני נמנה עם מצביעי מרצ, גלאון חטפה כאן במהלך
השנים לא מעט ביקורת, ועדיין, אחרי שאומרים את כל זה, אי אפשר להתחמק מהתובנה שמדובר בפוליטיקאית אמיצה, ישרה, נחושה, שלא עשתה חשבון לאף אחד, שנאבקה בכל מה שנראה לה מעוות, שלא ערבבה אג'נדה אישית בענייני המדינה. מבחינת גלאון, אהוד אולמרט אמור היה להיות התגשמות של חלום היסטורי. מנהיג שהגיע ממעמקי הימין והפך לשוחר שלום המציב בפני אבו מאזן הצעת שלום חלומית, חסרת תקדים. לו גלאון הייתה מיקי זוהר, היא הייתה אמורה להתאבד למען אולמרט, בכל מחיר. אבל גלאון היא לא מיקי זוהר. היא האנטי־תזה לתופעת מיקי זוהר. היא הסתערה על אולמרט כשהחלו החקירות, כי היא אדם ישר שהמדינה חשובה לו קצת יותר מהאג'נדה האישית. היא אמרה מעל דוכן הנואמים בכנסת ש"מחנה השלום הוא לא עיר מקלט למנהיגים מושחתים", בלי למצמץ.
גלאון היא ציונית ופטריוטית הרבה יותר ממיקי זוהר, אמסלם ודומיהם. היא הוכיחה שטובת המדינה לנגד עיניה, לא טובת הכיסא, השלטון או מנעמיו. היא לא העמידה את עצמה לרשות המנהיג, לא הפכה את עצמה לשכפ"ץ אנושי למעשי שחיתות מסמרי שיער, לא התנפלה על מוסדות המדינה בחמת זעם. פרישתה היא יום עצוב לכל מי שאוהב את הארץ הזו, בלי קשר לדעה פוליטית. תקפתי כאן את מרצ ועמדותיה לא מעט פעמים. זו אינה שאלה פוליטית. זו בעיה מוסרית. יחד עם גלאון פרש השבוע גם ח"כ אילן גילאון מהמרוץ לראשות מרצ. כל מה שנאמר עליה, תקף גם לגביו. גלאון וגילאון הם ההמחשה לאופן שבו אמורים הפוליטיקאים שלנו לנהוג לו היה בהם עמוד שדרה מוסרי מינימלי. מה שלרובם אין. במקומו, הושתל בהם חוט שדרה מפלסטלינה.
אפרופו גלאון. השבוע פרסמה טל שניידר ("גלובס") דברים שאמרה ח"כ גלאון במהלך דיוני ועדת הכלכלה בדיונים שהתקיימו לפני שנה וחצי סביב נושא ביטול ההפרדה המבנית בבזק, עניין שמככב עכשיו במרכז תיק 4000. "מעל חדר הוועדה הזו נחה רוחו של הצמד נתניהו־אלוביץ'", אמרה גלאון בפרץ מדהים של נבואה, "ראש הממשלה ויו"ר בזק, וזו מהות הדיון ובואו נקרא לילד בשמו. אנחנו יודעים איך נתניהו אובססיבי בכל מה שקשור לתקשורת", הוסיפה, "למינויים בתקשורת, להכתבת נושא הסיקור. הוא מבקש למשטר את התקשורת, לעשות אותה צייתנית וכנועה. ומה הוא מקבל בתמורה לזה? הוא מקבל סיקור מאתר 'וואלה', ואנחנו יושבים כאן ודנים בפרה החולבת של בזק שמניבה לה מאות מיליונים של רווחים עודפים ובעצם, רוצים לעשות כאן שינויים, ובאמצעות משרד התקשורת... אני חושבת שזה תשלום שיו"ר בזק מקבל או יקבל".
לא ייאמן כי יסופר. היא בעצם מסכמת את תיק 4000 יותר משנה בטרם נולד, בהסתמך על היגיון בריא, אומץ פוליטי ותחקיר עיתונאי (גידי וייץ ב"הארץ"). הנה ההוכחה לכך שאנו זקוקים לפוליטיקאים ישרים ולתקשורת נשכנית. מה שכמעט ונעלם מן הארץ. לו היו מניחים לנתניהו להמשיך להשתולל כאן עוד קצת, בקרוב מאוד התקשורת היחידה שהיינו רואים הייתה בנוסח "ישראל היום", והפוליטיקאים היחידים שהיינו שומעים היו בסטייל מיקי זוהר.
4. סבתא אסתר: זה היה אחד הימים המתוחים ביותר של ההתנתקות. נווה דקלים, היישוב המרכזי והגדול ביותר ברצועה, היה בעיצומו של פינוי. המתיישבים, יחד עם האלפים שבאו לתמוך בהם, סירבו לעזוב בכוחות עצמם. צה"ל והמשטרה טיכסו עצה. העיניים היו נשואות לאחד הבתים בטבורו של הרחוב הראשי, שבו התבצרה משפחה גדולה ובמרכזה אישה אחת בת 75 בשם "סבתא אסתר". היה ברור לכולם שברגע שסבתא אסתר תעזוב, היישוב יפונה. היא הייתה הסבתא של כולם, בת לדור המייסדים, נערצת על ידי צעירים וזקנים, מופת של אהבת הארץ והפרחת השממה. היא ביקשה שמפקד האירוע, ניצב אורי בר־לב, ממ"ז דרום של המשטרה, יבוא אליה. היא חגגה באותו יום את יום הולדתה ה־75. בר־לב נענה, כמובן, לאתגר, והגיע. כמעט לבדו. גם אני הצלחתי להסתנן איכשהו לליבת ההתנגדות הזו. ציפיתי לאירוע קשה, לגילויי אלימות, לקרע. מצאתי משהו שונה לגמרי.
הדירה הייתה מוצפת צעירים בסנדלי טבע, שרוואלים וכלי נגינה. כמעט כולם ניגנו משהו. שרו שירים חסידיים, שירי ארץ ישראל, שירי אהבה וכמיהה. הפנינג אמיתי. על הדלת היה כתוב השם. אסתר בזק. כמה דקות אחר כך, כשהחל הדיאלוג בין סבתא אסתר בזק לניצב בר־לב, הבנתי פתאום שזו אמו של שי בזק, מי שהיה יועץ התקשורת של ראש הממשלה נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. בחור שהכרתי מצוין.
אסתר בזק התאלמנה בשנת 1982. בת 52, פלוס שמונה ילדים. חודש אחר כך הגיע הזמן לפנות את ימית, אז היא מיהרה לשם וניסתה לעצור את הנסיגה (אבל בלי אלימות). אחר כך הלכה לפגישה עם אריאל שרון, המפנה הראשי, שאמר לה ולמתיישבים הנוספים שזה הזמן ליישב את גוש קטיף. כפרה על ימית. אז היא עזבה את ביתה ברמת גן, לקחה את ארבעת הילדים הצעירים יותר (שי ושלוש אחיותיו) והלכה להקים, בידיים, את נווה דקלים. היא בנתה את היישוב בידיים והפכה לאחד מסמליו. היא התגוררה בו 26 שנים עד ששרון, אותו שרון, החליט לפנות אותה פעם נוספת, והיא כבר בת 75.
עכשיו היא ישבה, ביום הולדתה שהוא גם יום הפינוי, מול מפקד המשטרה ואפילו חבשה את כובע המצחייה המשטרתי שלו. נכדיה פרצו לחדר בשירה וריקודים ושרו על סבתא שלהם, ש"אין כמוה בעולם". הם צדקו. "אין לי טענות אליכם", אמרה סבתא אסתר לבר־לב, "קיבלתם משימה, אתם צריכים לבצע אותה". הייתה לה בקשה אחת. שהבית שלה יפונה אחרון. "אני הכי מבוגרת ביישוב", אמרה לבר־לב, "אני רוצה לצאת מכאן אחרונה. לאן אלך מכאן? איך אמשיך? אני בת 75".
בר־לב קיבל את בקשתה ברצון. השמועה התעופפה ביישוב. הפינוי בוצע. סבתא אסתר לא נשברה. היא גרה תשע שנים בקרוואן ואחר כך בנתה בית ביישוב חדש של מפוני גוש קטיף בחבל לכיש. כשהילדים והנכדים שלה אמרו לה סבתא, די, בואי למרכז, תחזרי לרמת גן, את כבר זקנה, היא סירבה. "לא נלחמתי בבריטים כדי לגור על שפת הים", אמרה.
סבתא אסתר נפטרה ב־21 בפברואר. הותירה אחריה שמונה ילדים, 50 נכדים ו־83 נינים. הנין ה־84 נולד שלשום, בסיום השבעה. ניצב אורי בר־לב,
שהוזמן על ידי הילדים לשבעה, הגיע ברצון. כשאני חושב על מיקי זוהר ועל דודי אמסלם, ונקלע לדיכאון קל, אני נזכר בסבתא אסתר ומתמלא אופטימיות. למרות חילוקי הדעות הפוליטיות, בזכות אנשים כמוה אנחנו עדיין עם אחד. כשצריך היה לבחור בין האג'נדה שלה לבין המדינה, היא בחרה במדינה. נוחי בשלום, סבתא אסתר.