הגברים של פעם לא היו רעים. כן, אני יודע שקצת קשה להאמין למשפט הזה אחרי שרק אתמול צוין יום האישה הבינלאומי, זה שבו כולנו מתגוללים, ובצדק, על הפערים בין גברים לנשים: בשכר, בעמדות מפתח, בתפקידים בכירים, בצבא ועוד. אבל אני נשבע לכם: רוב הגברים של פעם היו מאה אחוז.

איך עולה המאבק הזה לשוויון בקנה אחד עם הגעגועים לגבר הישן? ובכן, לפחות מבחינתי זה פשוט מאוד: שוויון הזדמנויות מוחלט בין נשים לגברים הוא הדרך היחידה של הגברים לשוב ולהיות גברים כמו פעם. כי בניגוד למה שחושבים עליו, הגבר הישן לא היה בהמה: היה לו עמוד שדרה שהורכב מסט ערכים שכלל את מחויבותו להגן ולפרנס למשל, משהו שקצת נכחד בעידן הגברים שממהרים לחלוק עם הדייט שלהם את החשבון.

תכף נחזור אליו, אל הגבר הישן, אבל קודם כל עוד קצת "יום האישה": אפילו במדינות המערב המתקדמות ביותר המצב רחוק מלהשביע רצון. עצם חיוניותו של קמפיין כמו MeToo# דווקא בחברות המפותחות ביותר, הוא הוכחה שגם שם יש עוד דרך ארוכה לעבור. יחד עם זאת, נדמה לי שחלק גדול מהמאבק הוא לא יותר ממס שפתיים שמצליח להכחיד את הגבר הישן, בלי לקדם את האישה החדשה אפילו במילימטר.



כגבר קצת ישן, אני בעד שוויון מלא. כי רק כששום תפקיד, מפיקוד על סיירת מטכ"ל ועד ניהול "גוגל" למשל, לא יהיה מחוץ לתחום עבור נשים, יתברר שלמרות העובדה הזאת יש עדיין יותר לוחמים ומנהלים שהם גברים. רק אז יוכל להתקיים אי־שוויון מתוך בחירה והבנה שיש דברים שכל מין עושה טוב יותר מהמין האחר.

אחת התאונות הפילוסופיות הקשות שקרו לפמיניזם היא ההטפה לשוויון במקום לשוויון הזדמנויות. בחסות המילים הגבוהות מצאו מקלט לא מעט גברים שרוממות הפמיניזם בגרונם שימשה להם מקלט מחובתם הטבעית. ההתאבדות הקולקטיבית שמבצעת לנגד עינינו תרבות המערב, התחילה כשגברים הפסיקו להיות גברים בחסות איזה אידיאל "יוניסקסי" חדש: בהתחלה הפסיק מר מערבי לעבוד בעבודות גבריות. אט־אט הוא זנח את החקלאות ואת מלאכות הכפיים. השרירים שלו, תוצאה של עבודה במכון הכושר, לא עמדו מעולם במבחן אמיתי, וההתעסקות שלו במראה החיצוני שלו הפכה אותו מסתם גבר שנוטה לדבר יותר מדי בדייטים על הקריירה שלו, לגבר שנוטה לדבר יותר מדי בדייטים על הקריירה והקרמים החדשים שלו.

היו לו נסיבות מקילות, למר מערבי: פרץ האלימות של המאה ה־20, ששיאו במלחמת העולם השנייה, הבהיל אותו כהוגן, והוא אימץ לעצמו ערכים ניאו־ליברליים, כשהוא נוטה לשכוח שאלה יכלו להתפתח רק משום שאבות אבותיו כבשו, שעבדו ובזזו אדמות ועמים אחרים כדי שהוא יוכל לשבת בבטחה בקופנהגן או בציריך, בסן פרנסיסקו או בפריז, ולתכנן אנושות פרוגרסיבית בלי מנגנוני הגנה עצמית, שנופלת עכשיו כפרי בשל בידי הגברים הרעים: מפוטין ועד ארדואן.

מי יעצור אותם? מוקירי זכרו הפוליטי של ברק אובמה? מצביעי הלייבור? הירוקים של גרמניה? מתפקדי מרצ? בזמן שכל אלה היו עסוקים בללמד את הילדים שלהם שאלימות אינה הפתרון (גם במקרה שמדובר בהגנה עצמית), הם איבדו את כל מנגנוני ההישרדות שלהם. ועכשיו השוודי ממאלמו צריך לבחור בין להיות מואשם בהשתייכות לימין הקיצוני לבין להשלים עם העובדה שהוא עומד לחיות לפי חוקי השריעה, וכל זה רק מפני שלא היה לו נאה להיות פועל או שרברב.

איך כל זה קשור למאבק הנשים לשוויון? המאבק הזה נטה להתמקד ב"איך" ולא ב"מה". אפילו כיום דעת הקהל הנשית תעדיף מנהל גבר שמקפח בשיטתיות עובדות נשים, חוסם את קידומן ומפלה אותן בשכר, על פני מנהל שוויוני שפעם אחת, במסיבת פורים של החברה, שתה קצת יותר מדי ושלח את זרועו הארוכה אל אחוריה של הקולגה שלו שהייתה שתויה כמוהו.

"משמרות המהפכה" של הפמיניזם המערבי הצליחו להשליט בחלק מהארגונים כללים נוקשים. בלא מעט מוסדות אפילו רומן אמיתי בין שני עובדים הוא עבירה חמורה. לעומת זאת, העובדה שבאותו ארגון שכרו של סמנכ"ל התפעול גבוה בכ־30% משכרה של סמנכ"לית השיווק נתפסת כמעט כדבר מובן מאליו.

מהבחינה הזאת ההתמקדות בטפל היא גן עדן לגברים שהפסיקו להיות גברים. רק תשלם את מס השפתיים לעובדת האישה שלך, ותוכל לנכות את התשלום הזה מהשכר שלה. תן לה לשלם חצי מהחשבון במסעדה ולא רק שתיראה ליברל מתחשב, אלא שבסוף הערב יהיו לך עוד כמה מאות שקלים בחשבון. משתלם פעמיים!

לפיכך, אם יורשה לי לאחל משהו לחברותי לרגל יום חגן הבינלאומי, הרי זה רק שיזכו להתמקד בעיקר: תרוויחי כמוהו, תילחמי על דעתך המקצועית כמוהו, ואז תני לו לפתוח בפניך את הדלת, לשלם את החשבון או להציע לך לשבת לפניו. הגיע הזמן שגם אתן תתחילו להרוויח פעמיים.