סופו של שר החוץ רקס טילרסון היה מהיר וצפוי. הוא לא הטביע כל חותם. היה והלך. מבחינת ישראל, מדובר במזכיר מדינה שכמעט לא היה קשור בענייניה. היו אצלנו פרשנים שתלו בו תקווה למדיניות חוץ פעילה, בעלת נטייה שמאלה, לעומת הקו של הנשיא טראמפ. זו הייתה משאלת לב. הוא לא עשה דבר. אפילו לא טיפל ב"שלום הכלכלי". גם לא טרח לבקר בישראל.



טילרסון כמובן לא היה אובססיבי כמו ג'ון קרי לעניין הפלסטיני, אבל גם לא קידם גזרות אחרות באופן מרשים. הוא לא היה שחקן מרכזי בסוריה, לא פעל נגד הסכם הגרעין עם איראן ולא קידם מהלך רציני בתחום יחסי החוץ. שר החוץ לא היה המוציא והמביא של טראמפ וגם לא מלבין הכביסה של הנשיא הפרוע, שמנהל דיפלומטיית ציוצים.



בכל זאת אפשר ללמוד משהו מכהונתו הקצרה של טילרסון: כמעט כל אחד יכול לזכות בתפקיד בכיר, אף על פי שאין ברשותו ידע, ניסיון וכישורים מרשימים.


סופו מלמד גם על האמת החמקמקה של פוליטיקאים. במשך שבועות מפרסמים בארצות הברית ידיעות על המתיחות בין טראמפ לטילרסון. מספרים שהקץ קרב, וטראמפ, בלי בושה, מכחיש, מלגלג ומשקר. ובסוף מפטר. בציוץ. אז למי להאמין?



זה מה שקורה לבנימין נתניהו. הוא יכול לחייך וללעוג לסיעות האופוזיציה המפוחדות שהשתתפו השבוע, מבלי לדעת, בתרגיל הליכה לקלפי. אבל גם הוא היה חלק מהתרגיל - ולאו דווקא בצד שניהל את האירועים. נתניהו אומר שלא רצה בחירות. מי מאמין? אריה דרעי, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן אינם מאמינים. הם אינם מאמינים למילה שלו. הם מכירים אותו. כשראש הממשלה איים שיפטר את השרה סופה לנדבר, היא לא רעדה מפחד וליברמן לא שקשק. התוצאה הסופית של המשבר היא קואליציית הבינתיים של נתניהו. עד שמשהו יקרה: כתב אישום, שימוע, מלחמה או משבר פוליטי. עד אז - שגרה.


שר החוץ החדש מייק פומפאו, שמגיע מראשות ה־CIA, הוא קודם כל פוליטיקאי, חבר קונגרס מוכר, ותומך ישראל. הוא נכנס לנעליים הקטנות של טילרסון. הנושא הישראלי אינו זקוק לסיוע נוסף, טראמפ כבר עושה את העבודה עבורנו. סוריה, איראן ורוסיה הן סיפור אחר.



ולדימיר פוטין, למשל, ממשיך להתרברב ביכולות האש של ארצו - וטראמפ עדיין שותק. אפילו לא מצייץ.



פומפאו יכול אולי לעזור לישראל למנוע את מלחמת הצפון הבאה, או לפחות להכשיר את הקרקע למימון חימוש ולהצדקה דיפלומטית - אם יפרצו הקרבות. בקטן יותר הוא יכול לתת דחיפה לתוכנית הסיוע לעזה. המטענים, הפיגועים והצעדות הם עדות למצב הנפיץ מעבר לגדר, אבל זה לא מעניין את אזרחי ישראל - עד ההתפרצות הבאה.



לפי דוח הבנק העולמי "המצב ברצועת עזה מידרדר במשך שנים והגיע לקריסה מאיימת של הכלכלה והשירותים החברתיים הבסיסיים. יש צורך בוער בנזילות כדי להקל את תנאי החיים הקשים. יש צורך במהלכים אסטרטגיים מתוכננים, כולל פתיחת הגישה לשווקים חיצוניים והרחבת הפעילות המסחרית, כדי להביא להתאוששות".



הדוח יוגש לוועידת המדינות התורמות של הרשות הפלסטינית, שתתכנס החודש בבריסל. המסמך הזה מתריע כי "הרצועה זקוקה בדחיפות לכספי התרומות כדי להתמודד עם המצוקה הכלכלית וההומניטרית. מצב השירותים הבסיסיים, כמו חשמל, מים וביוב, מידרדר במהירות, גורם לסיכונים בריאותיים והופך לאיום אמיתי".



הדוח מזהיר כי המצב עלול להוביל לעימות. פומפאו יכול להצטרף למהלך שמתגבש מול קטאר. חילוץ מהחרם הערבי תמורת סיוע בעסקת חבילה כלכלית שתעצור את ההידרדרות ותהווה בסיס לתוכנית השלום של טראמפ.



יש כאן מהלך חשאי: בסוף החודש שעבר נפגשו בירושלים השר לעניינים אזוריים צחי הנגבי ומוחמד אל־עמאדי, השליח הקטארי לרצועת עזה והממונה על פרויקט שיקום הרצועה מטעם האמירות. הפגישה נערכה אף על פי שישראל וקטאר אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. בראיון לאחר הפגישה אמר אל־עמאדי: "ללא ישראל, העברת הסיוע לרצועה לא הייתה אפשרית. העבודה שאנחנו עושים בעזה מונעת את המלחמה הבאה".



יואל גוז'נסקי וקובי מיכאל כותבים במסמך של המכון למחקרי ביטחון לאומי שאל־עמאדי ביקר כאן כבר 20 פעם. וגם שישראל משתיקה את המהלך, משום שסיוע לעזה הוא סיוע לחמאס. כלומר, הדילמה היא בין סיוע למניעת עימות לבין סיוע לחמאס ולפעולה שהיא כביכול נגד הרשות הפלסטינית. אל־עמאדי ציין כי הרשות פוגעת במאמצי השיקום ברצועה, בעיקר בנושא אספקת החשמל לתושבים.



ישראל ביקשה לסייע לאבו מאזן לקדם את תהליך הפיוס בין פת"ח לחמאס, שיתפה פעולה עם הרשות הפלסטינית וצמצמה את אספקת החשמל לרצועה. אלא שלאחר זמן מה, כשהחמירו מאוד התנאים בעזה, היא הפעילה לחץ על הרשות לשנות את מדיניותה וחזרה לספק חשמל בהיקפים הקודמים. התנהלות זו משקפת את הדואליות בין הרצון לתמוך ברשות הפלסטינית לבין הצורך לסייע בפתרון מצוקות הומניטריות - ולמעשה חיזוק חמאס והחלשת הרשות הפלסטינית. כך נכתב במסמך של גוז'נסקי ומיכאל.



השניים מוסיפים כי "הגברת ההשפעה של קטאר ברצועה פירושה גם הגברת מתח בין ישראל לבין משטר א־סיסי במצרים ומול שלוש החברות הנוספות ב'רביעייה הערבית' - ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין, המטילות חרם על קטאר מאז יוני 2017 - שישראל מבקשת לשדרג את יחסיה עמן במסגרת חזית אזורית מול איראן. קיים לפיכך מתח בסיסי בין האינטרס הישראלי להיטיב את המצב ההומניטרי ברצועה לבין הצורך לשמור על יחסים אסטרטגיים תקינים עם מצרים".



שר חוץ החדש של טראמפ יכול לגבש עסקה: תוכנית שיקום, מו"מ למדינה בשלבים וועידה אזורית שבה כל אחד מקבל משהו: קטאר - הכרה; עזה - מדינה; הגדה - אוטונומיה משודרגת ומדינה בדרך; מצרים, סעודיה והמפרציות שותפות, ואולי אפילו ברית הגנה מול איראן; ולישראל - שקט ומהלך בלימה של טהרן וחיזבאללה.



אבו מאזן יצטרך לבחור: לפרוש או לתמוך. בישראל המצב הפוליטי אינו מאפשר מהלכים מדיניים. אצלנו בעיקר מכבים שריפות, עוסקים בהישרדות ומאשימים את היריבים.