לא ייאמן, אבל מוטי יוגב התנצל. הימני המחוספס הצהיר שהאמירה הנוכחית שלו על בג"ץ שהפך ל"עמוד הטבח במקום עמוד התווך" לא הייתה מוצלחת, ושהוא מתנצל על כך. אומנם יותר מסעיר להמשיך להוקיע את האמירה המקורית, אבל אולי כדאי שמדי פעם נתעכב גם על התנצלות על אמירה נמהרת, כי נדיר כל כך שמישהו מודה שטעה.

בניגוד ליוגב, יריב אופנהיימר, למשל, לא התנצל. הוא יצא נגד הענקת פרס ישראל לדוד לוי ולמרים פרץ בטענה שאין מאחוריהם מעשים של ממש. האומנם? גם אם דוד לוי לא חוקק חוקים שנוגעים לטעמו של אופנהיימר, הוא העלה את הנושא החברתי למודעות הלאומית עוד לפני שבכלל ידענו שקוראים לזה "חברתי".

אבל נגד פרץ הגדיל אופנהיימר לעשות, כשטען שהיא "מייצגת זרם של השכול המזוהה עם הציונות הדתית". זרם של השכול? כמה ציניות. בהינף קולמוס הפך אופנהיימר את השכול לפוליטי, ועוד האשים את בנט שהוא זה שעשה כך. לא רק שלאבל אין זרמים, פרץ מייצגת משהו אחר לגמרי. במקום להתבצר באבלה, היא בוחרת בחיים, בעשייה מתוך אהבה, מפיצה מסר חיובי במקום להפיץ את העצב והמרירות שלה. היא מתעלה על עצמה עבור אחרים. אילו אופנהיימר היה מפסיק לרגע את קידום האג׳נדה שלו, הוא היה יכול ללמוד ממנה. היא דמות מעוררת השראה.



דוד לוי. צילום: פלאש 90

אופנהיימר אינו היחיד שהתלונן, רק הזוי שמי שמתבטא בחוסר רגישות כזה טוען שזה משום שהוא נלחם על הערכים הבסיסיים שהמדינה אמורה לייצג. האם אנושיות היא ערך בסיסי? ומה לגבי הנכונות להבין שכדי להסתדר צריך להכיל מגוון דעות, גם לגבי פרס ישראל? או להסכים לראות משהו מזווית מעט שונה משלך ומדי פעם גם לוותר?

אירוני שזו רק תמונת ראי של התלונות המכוערות על כך שפרס ישראל ניתן לדויד גרוסמן מפני שהוא שמאלני. הרי גרוסמן היה צריך לקבל את פרס ישראל מזמן, פשוט כי הוא סופר שהצליח מאוד בארץ ובעולם, תרם הרבה לספרות המקומית, ומה לעשות - הוא מאוד מוכשר. מה שאנחנו כנראה מתקשים להבין זה שזלזול וחוסר כבוד כדי לקדם עמדה פוליטית זה מכוער, ושכיעור מהצד האחד רק מעצים את הכיעור שבא בתגובה מהצד השני. במקום שנשמח בפסיפס האנשים שהשקיעו והצליחו והוענק להם פרס, אנחנו מוצאים עוד סיבה לשנוא אחד את השני.

אין הבדל בין אנשים שמרשים לעצמם לפגוע, אם בהתלהמות ואם ברהיטות. מתישהו הפסקנו להתחשב בכוחן של מילים. אולי זה קרה סביב מהפכת האינטרנט, אולי בעידן הריאליטי, ואולי דווקא סנאפצ׳ט גרם לנו להאמין שמה שיוצא לאוויר העולם מתאדה ונעלם.

לצד הפיגועים והצער, אנחנו יורים מילים. התרגלנו לחשוב שמילים לא פוגעות, שאפשר להגיד הכל כי "חופש ביטוי" ו"זה למען ערכים". אולי הגיע הזמן שנפסיק לספר לעצמנו את הסיפור המגוחך הזה. שנתחיל לראות את החצים המורעלים הנורים ללא מחשבה, את השנאה שהם מלבים. אלה לא מילים באוויר, אלא מילות אווירה, שיוצרות את המציאות שבה כולנו חיים. שום חוק לא יוכל לשנות תרבות דיבור כזו, זה חייב לבוא מהבנה פנימית. מילים יוצרות נורמות, ומהן נורמות אם לא ביטוי לערכים בסיסיים?