עשרים וחמש שנים שירתי בצה"ל. בשנות שירותי עברתי גם הרבה קורסים והשתלמויות, מקורס חובשים וקורס קציני רפואה דרך המכללה לפיקוד ומטה (פו"מ), השתלמות מפקדי חטיבות, ועד להשתלמויות ארגוניות שונות. הללו האחרונות היו גרועות ממש. הימים ימי אוסלו, טרום האינתיפאדה השנייה. מפקדי צה"ל היו בטוחים שצריך להכין את הצבא ל"עידן השלום". צה"ל שכר שירותיו של מומחה ארגוני כלשהו והעביר את הקצונה הבכירה שלו סדנאות שתכליתן ללמד את המפקדים איך להפוך למנהלים. כי הצבא - לפחות על פי הדוקטרינה השלטת באותה עת - הוא בעצם ארגון כמו כל ארגון אחר ו"ניהול הוא ניהול הוא ניהול".
הלעיטו אותנו בשטויות תורת הארגון האופנתית באותה עת, אז קראו לה TQM - "ניהול איכות כוללת", והצבא סגד לה. לקציני צה"ל חילקו אלפי עותקים של ספר הבלים אופנתי שנקרא "מי הזיז את הגבינה שלי?". מין חוכמת־חיים־אינסטנט, ובאותה עת ניתן היה לזהות קצין צה"ל גם על אזרחי לפי הקלישאות שדקלם מהספר. אבל בכל השנים הללו לא "חינכו" אותי ולא ניסו להפוך אותי לשמאלני.
השתחררתי מצה"ל לפני כמעט 20 שנה. אינני יודע מתי החל השינוי, אבל לאחרונה למדתי כי גופי שמאל מובהקים קיבלו מונופול על החינוך בצה"ל. באמצעות "מיקור חוץ" רכש הצבא לחייליו ולקציניו, זוטרים כבכירים, סדנאות מעמותות, מוסדות חינוך ומכונים, ברובם המכריע שייכים לשמאל ונתמכים בידי מוסדות הקרן החדשה לישראל, או שהם נמנים עם התורמים לקרן הזאת. הללו הטמיעו בחיילי צה"ל את הספק בצדקת הדרך, את החובה להתחשב גם ב"נרטיב" של האויב, לימדו את חיילי צה"ל וקציניו על "הכיבוש" כאילו הוא עובדה היסטורית או מציאות פוליטית, ושטפו את מוחותיהם באמיתות כמו "אי אפשר לנצח טרור באמצעים צבאיים".
כיוון שמכונים וגופים אלו היו עתירי משאבים או שנהנו ממימון נדיב, חלקו זר, הם יכלו להציע לצה"ל את מרכולתם השמאלנית במחירי מציאה. ואינני מכיר מפקד או קצין חינוך שיתעקש לרכוש במכרז דווקא סדרת חינוך יקרה אם הוא יכול לרוכשה בהנחה לחיילים.
לכן שמעתי השבוע בשמחה כי חיל החינוך החליט - על פי הנחיית הרמטכ"ל גדי איזנקוט עוד ב־2016 - לצמצם את מספר המוסדות המחנכים את חיילי צה"ל מ־92 ל־15 בלבד. לגבי חיילי חובה וקצינים זוטרים תתמקד הפעילות החינוכית ב"מאחד במקום במפריד" ותחדל מלעסוק בסוגיות השנויות במחלוקת פוליטית וחברתית. וחשוב מכל: תחומי העיסוק של הלימודים, הסדנאות וההרצאות יוגבלו לשלוש סוגיות עיקריות - זיכרון השואה, מורשת קרב ו"בחירה בחיים", כלומר הסברה על מניעת שתיית אלכוהול, שימוש בסמים, תאונות דרכים ומשחקים בנשק.
זה אומר, למשל, שמכוני השמאל, שזכו כמעט למונופולין בתחומי חינוך רבים בצבא - יאבדו קהל יעד חשוב שלהם - חיילי החובה וקצינים זוטרים. אך ככל שניתן היה להבין ממסמך חיל החינוך - לא את יכולתם לעצב את דמותם של הקצינים הבכירים יותר בצבא - בדרגות רס"ן ומעלה. 78 גופים יוכלו להמשיך ולבלבל את המוח לקציני צה"ל הבכירים. או, אם לצטט את נשיא מכון מנדל פרופ' יהודה ריינהרץ: "להפוך את קציני צה"ל לסוכני החינוך של המכון בצה"ל ובקרב כלל החברה הישראלית". עד היום למדו במכון הזה 11 מחזורים שנתיים או דו־שנתיים של קציני צה"ל בכירים.
צה"ל והפוליטרוקים
יבורך הרמטכ"ל, ויבורך חיל החינוך, על הצעד שנקטו השבוע. אבל הברכה תוקפא עד אשר יפורסם ברבים מי הם אותם 78 גופים שימשיכו לחנך את מי שמחנך את החיילים: את המפקדים. וחשוב מזה - עד שיסבירו לעם ישראל לשם מה צריך בכלל לחנך את מפקדי צה"ל. לאחרונה שמעתי כי מצודתו של "מכון מנדל למנהיגות" פרושה גם על קציני משטרת ישראל. והם לומדים בקורסים תלת־חודשיים או שנתיים את תורות המכון. מישהו מטעמם אפילו פנה אלי לאחרונה כדי להשתלב בהרצאות לשוטרים, אך לאחר שעמד על השקפותי לא שב ליצור איתי קשר. שהרי לא כדי להנחיל לפיקוד המשטרה את השקפת עולמי נשכר מכון מנדל...
בצבא האדום של ברה"מ הקומוניסטית היו מצורפים פוליטרוקים לכל יחידה. ביחידות הלוחמות הוטל עליהם תפקיד החינוך האידיאולוגי של החיילים. גם בפלמ"ח היו "פוליטרוקים" כאלו, ממש על פי המסורת הסובייטית. עם הקמת צה"ל הלך מעמדם של קציני החינוך הללו ונשחק, עד שהצטמצם בשנים האחרונות לתיאום אומנים, מופעי תרבות, סיורים והנחלת מורשת הקרב של היחידות. אם בעשורים הראשונים למדינה היו רבים מהקצינים וחיילי היחידות הלוחמות בני קיבוצים, והללו הגיעו לצה"ל "מחונכים" שמאלה, הרי שעם ירידת מעמדם וחשיבותם של הקיבוצים הידלדל גם מקור הזנה זה של הקצונה בצה"ל, ואת מקומו תפסו חובשי הכיפות הסרוגות, שגם הם הגיעו לצבא מצוידים בהשקפת עולם מגובשת. האם זה מה שגרם לפתיחת שערי הצבא בפני מכוני החינוך של השמאל?
אינני יודע מי היה הרמטכ"ל שהחליט שצריך לשוב ולחנך את קציני צה"ל בדרגות הביניים ואת הקצונה הבכירה ל"ערכים" ליברליים, לעיסוק מונחה, מובנה ומתועל בסוגיות שנויות במחלוקת בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית. בין כל הרמטכ"לים שהכרתי בשנותי בצבא - היחיד שהיה מחנך אמיתי היה רפול, רא"ל רפאל איתן ז"ל. הוא עסק בחינוך בסיסי לחיילים שעד אז לא היו מגויסים כלל, "נערי רפול", וחינך לסדר, משמעת ומניעת בזבוז (אוי למי שנמצאו תרמילים של קליעי רובה מושלכים במטווחי היחידה שלו), כמו גם לערכים צבאיים מובהקים, כגון ערך הניצחון. והוא גם קבע כי רק המפקד מחנך את חייליו. יש לקוות כי הרמטכ"ל איזנקוט רואה ברפול מודל לחיקוי, גם בצניעות ובבריחה מהתקשורת, גם בערך הניצחון וגם בעקרונות החינוך בצה"ל.
ועדיין צריך לשאול מדוע יכול אדם להיות עובד מדינה בכיר בלי לעבור השתלמות חובה במכון מנדל? ולמה דווקא קציני צה"ל זקוקים לה? מי האיש שהחליט כי לא טוב שקציני צה"ל ילמדו, כמו כל אזרח במדינה, על המציאות מתוך מה שהם רואים בשטח, בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, ומדוע דווקא הם זקוקים ל"הכוונה" כדי שיגבשו תפיסת עולם "נכונה" ויהפכו ל"סוכנים" שיפיצו את התורה בצה"ל?
מה שברור הוא כי באותן שנים היה זה חיל החינוך והנוער של צה"ל - ושמא אחד מאותם "סוכני חינוך" של מכון מנדל - שהפיץ למפקדי צה"ל, והעלה גם לאתר האינטרנט של הצבא, מסמך הדרכה בשם "הלאומיות בארץ ישראל - בין ציונים לפלסטינים" ובו הוגדרו, למשל, המחתרות אצ"ל ולח"י כמי שהפעילו "טרור קיצוני" נגד הבריטים. מחברי המסמך גם עסקו בהשוואת פעולות המחתרות שלנו לפעולות הפת"ח ושאר ארגוני הטרור הערביים. כשפנה ערוץ 7 לפני חודשים אחדים לדובר צה"ל בשאלה מדוע מסמך כזה נמצא באתר האינטרנט של צה"ל, ענה דו"צ כי "מדובר במסמך ישן שאינו נמצא עוד בשימוש, מדובר בתקלה והמסמך הוסר מהאתר". וטוב שכך.
בחיל החינוך אומרים כי הרפורמה שהוכרז עליה השבוע "תחזיר את האחריות הכוללת על הפעילות ביחידה לידי המפקדים" ותעצור את מגמת ההפרטה של החינוך. הלוואי.