אני, אני, אני, אני. אני ולא ההוא. ההוא מטומטם ואני חכם. רק אני. כל האחרים רק הפריעו והכשילו. זה מה שעולה מבליל הפטפוט הבלתי פוסק שעם ישראל הוצף בו ברגע שהוחלט שמותר לפרסם את העובדה שישראל היא אשר חיסלה את הכור הגרעיני בסוריה. הניקיונות לפסח נעשו כנראה בתנופה כזו, שבין היתר גם אולמרט טוהר והוכשר פתאום.

אין ספק שאולמרט הוא המרוויח העיקרי מהחשיפה הזו, לא רק בשל הגדלת התפוצה של הספר שלו, אלא בעיקר בשל השיקום המוחלט של מעמדו כמי שעמד בראש, והיה לו ראש. הסיפור של ראש ממשלת ישראל אולמרט העומד מול נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש ואומר לו: “אם אתה לא עושה את זה, אני עושה את זה", הוא סיפור שגורם לישראלי הממוצע להבין שלפעמים יש לנו ראש ממשלה שלא חושב רק על המריבות בתוך המפלגה ובין המפלגות, ולא רק שקוע במאבקים משפטיים, בחקירות על ניצול נקודות טיסה ובעימות עם עדי מדינה.

אני מניח שסביבנו, בכל העולם המרושע שבו שולטים שכנינו, יושבים גנרלים, דיקטטורים, אייתוללות ואנשי מודיעין, ושוברים את ראשם: אז מיהם היהודים האלה? האם הם חבורת ילדים רכלנים שמתקוטטים זה עם זה ומשמיצים זה את זה מהבוקר עד הערב, או גיבורי־על קשוחים ונחושים שמחליטים ומבצעים בהצלחות של 100% נגד כל הסיכויים? רגע, אם המנהיגים שלהם הם אותם אנשים הזויים, היסטריים, מושחתים, נהנתנים, רכלנים ותככנים שמתוארים על ידי כל מי שמכיר אותם, אז מי הם אלה שפתאום מפציצים לנו כורים גרעיניים שהסתרנו כל כך טוב? לא קל להיות מנהיג ערבי או איראני מול מצב מבלבל כזה.



מצד שני, קל מאוד, כי אנחנו מפטפטים כל כך הרבה שרק צריך לשבת וללמוד מתוך הדברים שלנו עוד ועוד על דרך קבלת ההחלטות של היהודים, ולפעול תוך ניצול המידע הזה. ללמוד על דרכים שבהן המודיעין של היהודים משיג מידע, ולתקן את הפרצות. שוחר רעתם של היהודים רק צריך לפתוח את הרדיו, העיתונים והטלוויזיה של היהודים, ומידע בלי סוף יגיע.


רבים מן העוסקים בביטחון המדינה או מקורבים לכך, התחלחלו משטף הדיבורים והחשיפות בנושא ההתקפה על הכור הסורי. גם עיתונאים כרון בן ישי שעיסוקם הוא חשיפת פרשות ביטחוניות, היו מעדיפים הפעם חשאיות. בנושא הפצצת הכור הסורי, יצאו הנחיות מה מותר לומר, אבל הודיעו לכל מי שדיבר שעל זה, זה וזה אסור לדבר. לדעת אחדים משותפי הסודות, יותר מדי מ"זה, זה וזה" נפרץ בכל זאת בשטף הדיבורים האחרון.

מצד שני, שוחחתי עם זאב רז, טייס הקרב שהוביל את המטוסים אל הכור העיראקי כמפקד ההפצצה הזו. הוא סלחן יותר: “עלינו להסתגל לעובדה שבמאה ה־21 כבר אי אפשר להסתיר. חוץ מזה, ממילא יודעים", הוא אמר, “גם הנשיא האמריקאי ג’ורג’ בוש כתב על כך בספרו ועוד אחרים. מילא, בהפצצת הכור בעיראק יכולים היו לחשוב שאולי האיראנים עשו זאת, אבל מי יכול היה להפציץ את הכור הסורי חוץ מהישראלים?"

אני מניח אינסטינקטיבית שיש עוד הרבה סודות שלא יודעים. “בוודאי", אישר רז. אני מקווה שיש סודות לגבי הצלחות רבות, אבל גם לגבי כישלונות. אנחנו כל כך רגילים להצלחות, שאני לא יודע אם כאומה אנחנו בנויים לעכל כישלונות. הפצצת הכור הסורי הצליחה, אבל תמיד קיים סיכוי של אי־הצלחה. לכן מנחם בגין התעקש שיהיה לו רוב מוחלט של כל השרים לפני קבלת ההחלטה על הפצצת הכור. הוא לא רצה שאם תהיה תקלה, מישהו יוכל לקום ולהגיד: אני אמרתי לא, אני ידעתי, אני נמנעתי. במקרה של תקלה, הפוליטיקאים הישראלים לא יחמיצו הזדמנות להאדרת האגו חסר הבושה שלהם. קבלת החלטה פוליטית, מסתבר לנו פתאום, היא תמיד עניין רציני ביותר. כאשר אולמרט קיבל את ההחלטה, זה לא היה 100% הצלחה בטוחה.

צריך לזכור שהיו גם לחצים לכיווני החלטה אחרים, אולמרט אמר “לא" להצעה של הנשיא בוש להביא את העניין למועצת הביטחון. נניח שאולמרט היה אומר לבוש: “טוב, כדבריך נשיא ארצות הברית, ננסה את המסלול הדיפלומטי". אני מתחלחל נוכח התמימות האמריקאית, והרעיון להביא את נושא הכור הגרעיני הסורי למועצת הביטחון הגיע למקום הגבוה ביותר במדד התמימות. הייתי שמח יותר אם היינו ממשיכים לשתוק בנושא הכור הסורי. מי שקרוב לנושא אמר לי שלמעשה הפלא כאן הוא ששתקנו כל כך הרבה שנים.