פרוז'קטור גדול של קולנוע ממוקם מעל מדרגות האבן ברחוב צאלח ובצרי בסמטאות העיר העתיקה של עכו. זה לא קרה עכשיו, אלא בקו התפר של שלהי שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60. הצוות שהגיע ארצה לצלם את הסרט "אקסודוס" בוודאי לא התייחס לעובדה שהפרוז'קטור הגדול ואלומת האור המרצדת שהפיץ תיחרט לנצח בזיכרונה של ילדה קטנה שהתגוררה בדיוק מולו.

בתוך בית חצוב בקשתות של אבן, בתוך ערבוביה לא ברורה של יהודים וערבים שגרים דלת מול דלת, הילדים משחקים עם הניצבים ובוהים בפלא המתרחש: קולנוע. הם כבר רגילים לריצות מסוכנות במדרגות ללא מעקה, לא רק אחרי אלומות אור אלא עוד כשירדו להתחבא בחאן כשהאזעקות של מבצע סיני קרעו את השמיים. מחכים שיעברו. הם מדברים בעיקר ערבית. עברית לא ממש הייתה שגורה במקום, ולאיש לא היה אכפת.

הילדה הזאת היא אמא שלי. אחרי כמעט 24 שנים של ניסיונות לקבל הצצה עמוקה למקום שבו מתחילים שורשי מצד אחד, הצלחנו לעשות זאת סוף־סוף בשבוע שעבר בהרכב משפחתי מצומצם. למרבה האירוניה, האזעקה של מבצע סיני התחלפה באזעקה אחרת. תרגיל של פיקוד העורף תפס אותנו בדיוק כשצעדנו ברחוב סלאח א–דין בעיר העתיקה כדי לחפש את המסעדה הישנה שהייתה שייכת לסבא שלי נעים.



בימים כתיקונם אנחנו מחסירים פעימת לב כשיש צפירה כלשהי. זיכרון רע ממלחמת המפרץ שלי וזיכרון עוד יותר רע ממלחמת יום כיפור של הורי. אלא שהפעם זה עבר לידינו, כאילו שהבועה של העיר העתיקה בעכו החזירה אותנו כמעט 50 שנה לאחור, ליופי שבפשטות ולדברים החשובים באמת.

זה מרתק להיות חלק מטיול בשכונת הילדות של מישהו אחר, ולא משנה שמדובר בהורה שלך ובכך שבאיזשהו מקום אלו הם חלק משורשייך. עדיין אין מנוס מלהביט מבעד לעיניה של הילדה בת ה־9 שהיא הייתה. קודם כל דרך עיני בת ה־9 שאני הייתי, ורק אחר כך בפרספקטיבה של אדם מבוגר כדי להבין באמת את עוצמות החוויה.

איתרנו די מהר את המסעדה של סבא. הקיוסק של ויטמן שהיה ממול ושימש כסימן הזיהוי עדיין קיים. מכיוון שהתמהמהנו כל כך עם הביקור, כבר לא נותר בחיים אף לא אדם אחד שיספר לנו מה היה שמה של המסעדה. אמא שלי לא מצליחה להיזכר.

כיום קוראים לה "כף הזהב", והיא שייכת מאז שנות ה־70 לבעלים ותיקים ומוכרים בעיר. כשנכנסנו סיפרנו לבעל המקום על ההיסטוריה שלו, ולרגע היה נדמה לי שהוא קצת נבהל. "אנחנו פה יותר מ־40 שנה", אמר מיד וביטל את האפשרות שהמקום היה שייך למישהו אחר. הרגענו אותו ואמרנו שאנחנו לא רוצות כלום, רק לראות את המקום שהיה שייך לסבא משנת 1958 ככל הנראה ולמשך שנתיים–שלוש, עד שעזב את הצפון ופתח מסעדה אחרת בתל אביב. המבנה והעיצוב נשארו כמעט כשהיו, והזיכרון שהיה מעומעם עד אז בסיפורים נדמה שצף ועלה ברגע שהצצנו למקום.

היה מדהים לראות את אמא שלי, זו שלא יודעת לנווט, כשהיא מכוונת אותנו בין הסמטאות במיומנות כזאת שאפילו אבא שלי - המומחה הצבאי לקריאת המפות - לא הצליח לעמוד בפענוחן. הזיכרון שלה חזר וחזרה אפילו השפה הערבית, שכלל לא ידענו שקיימת אצלה.

על הגג מעל מסעדת "אבו כריסטו" כבר אטמו את מה שהיו פעם מרפסות השכנים. מתחת לחלל הדירה הספיקה הרשות לפיתוח הגליל לגלות מנהרות של טמפלרים ששכנו שם כל אותה העת. האחראי במקום מספר שבשנת 1962 כמעט לא נותרו יהודים בעיר העתיקה, אבל כשהיו - חיו כולם בשלום. אנחנו מגלים שהוא מכיר את אותו אופה עיראקי ואת שכנו הנגר הערבי, שהמקום שלו עדיין ממשיך לפעול מאז, ומציצים בסקרנות על הכביסה שתלויה בפתח הדלת שנראית בדיוק אותו הדבר.

אנחנו ממשיכים לצעוד עד לבניין המשטרה לאורך החוף עם ריח הים הכי חזק שאני מכירה. המטרה הייתה למצוא בדיוק את הספסל שבו ישבה אמא שלי עם חברותיה אחרי הלימודים, עם הפנים לים כמו תמיד. אנחנו מאתרים אותו בקלות, במקום אבנים וחול יש שם עכשיו טיילת וגם פסל גדול לזכר נופלים ביותר מדי מלחמות מיותרות שהיו מאז.

פעם הן היו יושבות עם המחברות מבית הספר הסמוך שהתעופפו להן ברוח הבלתי נתפסת בעוצמתה של עכו או חצי האי עכו כמו שמכנים אותה בשלטים של העירייה. היום ישבנו שם שלושתנו, אמא, אבא ואני ועשינו סלפי.