בעוד מאות שנים, כשיתכנסו חוקרי היסטוריה ותרבות מלומדים כדי לסכם את התקופה שבה אנו חיים, הם בוודאי יביטו על מורשתנו ויתהו איזו כותרת מתאימה. האם ההווה שלנו הוא נקודת שיא בעידן טכנולוגי שבמהלכו הפכנו מזן חרוץ לעצלים ומפונקים? ואולי בעשור הנוכחי המדיה החברתית שברה את האדם המוכר והחביב ויצקה בתבנית יצור מסוג חדש, מנוכר ומוזר, שעדיין לא השכלנו לפענח? וישנה אפשרות שהימים הללו יירשמו ככאלו שבמהלכם בן האנוש השתנה מיצור חומל לבהמה קפיטליסטית וחסרת מעצורים כשהכסף והמעמד החליפו כל ערך ראוי.

מצד שני, אופטימיסטים כמו יובל נח הררי טוענים שזוהי המאה הטובה והבטוחה ביותר שידענו. החיים ארוכים מאי־פעם, התזונה מגוונת מתמיד, והתחלואה והבערות ממוגרות.

ויש עוד פן לסיפור, שהוא בעיני המדויק ביותר: אנו חיים בעידן השקר הגמור. אחרי שנים שבהן חיפשו גדולי המוחות את הנתיב לאמת הטהורה, לעתים במחיר חייהם, המציאות התהפכה. בתקופה הנוכחית אפשר להפריח לאוויר שטויות, לבטל במחי יד עובדות, לעוות את ההיסטוריה ולהציג כל נפיחה כאמת גמורה. ואחרי שנחשף קלונו של הבדאי, הוא יכול, בלי שום נקיפת מצפון ומתן דין וחשבון, להמשיך הלאה לנוכלות הבאה.



ככה זה כיום, כולם משקרים. עיתונאים ממציאים מעשיות ויוצאים מזה בלי שום שריטה מקצועית, אשפי מידע מפיצים נתונים כוזבים ולא מסתכלים לאחור וכמובן, ישנם הפוליטיקאים שלנו. אצלם זו הפתעה מסעירה שמישהו אומר משהו שיש בו גרם של אמת. ואם אתם סבורים שמצבנו בארץ איום ושנציגי הציבור בישראל נרפים ועלובים, העתיקו את המבט לבית הלבן בוושינגטון וראו שם את האדם שמגדף את תעשיית הפייק ניוז ובמקביל מעניק לה חומר בעירה אינסופי בצורת בלופים עקביים שמונפקים בחוסר בושה גמור. אגב, למרות זאת, נדמה לי שהוא עדיין נשיא לא רע בכלל בכל הקשור להכרעות ולניהול ענייני מדינתו, עם סייגים כאלה ואחרים כמובן.

בעבר שיבחו אדם על יושרו ואמינותו. עכשיו אין כלל משמעות לערכים הללו. איני אומר זאת כדוד טרחן שמאוכזב מהעולם ומצהיר: "זה נוער זה? נוער זה חרא", אלא כהערכת מצב צלולה. העקרונות המקודשים כעת סוגדים ליכולת לשלוט בשיח. מי שמנצח בזירה הציבורית בזמננו הוא הגורם שמצליח לגרום לציבור לגלגל בלי הפסקה את שמו על הלשון, ואין זה משנה אם זה בהקשר שלילי או חיובי. לכן העובדה שאדם שיקר או אמר אמת אינה רלוונטית. היא לא משפיעה על דבר חוץ ממצפונו של היחיד.

מכאן המעבר לחברת הכנסת תמר זנדברג, יושבת הראש הטרייה של מרצ. זנדברג החלה את הקדנציה שלה בטופ בצורה חלומית: הסקרים האחרונים הראו שמפלגתה נוסקת, היא זכתה בתפקיד במערכת בחירות שנראתה נקייה וחלקה, ופתאום, אחרי שנים של שיממון, עלתה תחושה שיש לגוף המנומנם הזה מה להציע. לנוכח העובדה שאבי גבאי מהמחנה הציוני לא מצליח לסחוף, פתאום האפשרות שמרצ ומפלגתו תהיינה סמוכות זו לזו במספר המנדטים שלהן, תוך זליגה של קולות מהמחנה הציוני למרצ, הפכה להגיונית לחלוטין.

אבל אז הגיע הרגע הטרגי שבו התברר שזנדברג, איך נאמר בשפה מעודנת, שיקרה במצח נחושה. סיפור המעשה החל בעקבות ראיון שערך עמית סגל עם משה קלוגהפט, יועץ התקשורת הפרובוקטיבי, שסיפר לעיתונאי שיעץ לזנדברג בקמפיין. הווידוי הזה הדהים רבים, גם לנוכח המוניטין העכור של האיש, לפחות בעיני גורמים מסוימים בשמאל הישראלי, וגם לנוכח העובדה שזנדברג השיבה בשלילה למספר עיתונאים שביקשו לדעת אם מתקיים שיתוף פעולה בין השניים.

ברור כעת שהשקר הזה היה טיפשי להחריד. זנדברג ניסתה להסתיר מידע שסופו להיחשף, ושיקרה לעיתונאים שעבודתם היא חשיפת האמת ועומדת להם האפשרות התמידית לפנות לציבור. בהתאם, ברק רביד מערוץ עשר עשה בה שפטים בתוכנית של ישי שנרב בגלי צה"ל בתחילת השבוע וכך רביב דרוקר מערוץ עשר, דפנה ליאל מהחדשות ועוד. העובדה שנשוא השקר הוא קלוגהפט, סדין אדום ומוקצה מבחינת חלק מאנשי המחנה שלה, רק הפכה את הבדיה למכוערת עוד יותר.

חובבי קונספירציה סבורים שהיועץ המדובר עשה כאן מהלך מחוכם שכל מטרתו הייתה להמשיך לקעקע ולטלטל את השמאל הישראלי, כשם שעשה בעבר מחוץ למחנה. אחרים טוענים שיושבת הראש הטרייה צריכה ללכת הביתה, היות שהגוף שבראשו היא עומדת הוא אולי האחרון בפוליטיקה שלנו שעדיין מקדש ערכים כמו יושר ואמת.

בעיני המסקנה אחרת לגמרי: אף על פי שהתנצלה והודיעה שתלמד את הלקח, השקר של זנדברג אולי מעיד על כך כי היא תגיע לפסגות בפוליטיקה הישראלית, בייחוד אם תתמיד בדרך הזו. כי כדי להתמודד במגרש של הגדולים צריך לדעת ללהטט היטב באומנות השקר, ואת השלב הראשון היא כבר צלחה.