לפני 15 שנה כל משועממי הסדר היו צופים בחצי עין ב"ארבע חתונות ולוויה אחת" או ב"מחווה לאמן בקאמרי" שמגיש נתן דטנר כשהטלויזיה במצב מיוט ומדי פעם עוברת איזו דודה עם צלחת מול המסך, אבל כיום הסיפור משוכלל הרבה יותר. גם אם בערוצים המסחריים משתינים עלינו בקשת בערבי החג ויוצאים מנקודת הנחה שאנחנו בין כה וכה כלואים בשיחה על "מה קורה עם ביבי" או "יאיר לפיד, השתגעתם?", עדיין יש אלטרנטיבות ראויות - כמו נטפליקס, שגיליתי רק לאחרונה והמינוי עולה גרושים - שיכולות לעזור למי שמשתייך לעדות מסוימות (בלי שמות) ומסיים את הסדר בשמונה וחצי בערב וחוזר מיד לפיג'מה.



אני זוכרת שבילדותי היינו צועדים בשדרות בן־גוריון בתל אביב לכיוון הבית של סבתא נחמה, וחולפים ליד ביתו הרשמי של ראש הממשלה לשעבר, שאהב לעמוד על הראש. רגע לפני שסבתא הייתה מספרת לי איך פולה דאגה שבעלה יישן כמו שצריך בצהריים כי יש מדינה לנהל, הייתי מביטה על השומר ותוהה אם מישהו מחליף אותו כשמתחיל הסדר, ואיך הוא מרגיש כשהוא יושב בצריף הירוק לבד, ברחוב השומם. כשהייתי ילדה לא העליתי על דעתי שאפשר לפספס את סדר פסח.



אולי רק הפרספקטיבה משתנה עם הגיל, אבל כיום אי אפשר יותר לדמיין את ראש הממשלה, מי שזה לא יהיה, יורד בבוקר לכיוון הים או את רעייתו מבקשת שקט מהילדים שמשחקים בחוץ כי הוא צריך לישון (והדימוי שעולה לכם בראש כרגע הוא באחריותכם הבלעדית). בימינו לצירוף "האיש החשוב במדינה" יש משמעות אחרת, וגם החגים נראים לי מיותרים בהגדרה.



אני לא יודעת אם זה באמת עניין של גיל או של הבנה שמחלחלת בך באמצע החיים, אבל עבורי חגים הם רק דרך אומללה של הקיום האנושי להחזיק אותנו במסגרת כלשהי כדי שחלילה לא נצעד בעולם הזה מפוזרים ללא מטרה או שלא יהיה לנו משהו לצפות לו, להתרגש ממנו או לאבד את השפיות בגללו, בכל עונה בשנה.



חוויות הילדות שלי מכינוסי החג ההמוניים (ואצלנו המילה המוני היא יחסית בהחלט) זכורות לי במעומעם, מלבד סדר הפסח ההוא שבו היינו חמש משפחות (חלקן משפחות מושאלות "מצדדים של אחרים" כדי שייראה מלא). אני זוכרת רק את הטעם של הארטישוק שהיה לי חמוץ מדי, ואת השאלה שנזרקה הכי הרבה לחלל האוויר "אז הבת של מי את?".



מה שאני דווקא זוכרת הרבה יותר, וככל הנראה זה מה שאנצור בלבי, הם דווקא כינוסי החג הקטנים שבהם ישבנו שלושה עד ארבעה אנשים, המשפחה הגרעינית הקטנה שלנו שנשארה בפיג'מה בלי גינונים מיוחדים, כי לא באמת צריך את סיפור יציאת מצרים כדי לדבר זה עם זה.



כינוסי חג גדולים הם כמו ספירת מלאי של בני המשפחה שלך, אלה מהמעגל הרחוק שביומיום אתה לא ממש נמצא איתם בקשר, מי יותר מכורח ומי פחות. זה זמן נהדר להבין מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול או ליתר דיוק כמו מי אתה לא רוצה להיות. אפשר לעשות את זה, אגב, גם בחתונות או בלוויות.


אני מודעת לכך שיכול להיות שיש כאלה שמעדיפים להטמיע את המשפחה הגרעינית שלהם בתוך כמה שיותר אנשים, רק כדי לא להתמודד פנים אל פנים בחלל סגור עם אנשים שאולי יהיה קשה איתם, בערב שלא רק שלא פועלת בו תחבורה ציבורית אלא גם מונית אחת לרפואה אי אפשר להשיג. מנגד, הדילמה הזאת, באיזה הרכב חוגגים את החג והמריבות שאי אפשר להימנע מהן, קצת מזכירה לי את הטירוף סביב החתונה. טרחה של חודשים מראש, המון הוצאות, מארגנים שנופלים מהרגליים ולא מצליחים ליהנות באמת מהארגון שלהם עצמם, ואורחים שחוזרים הביתה נרגנים כי "האוכל לא היה משהו".



יש לי משפחה נהדרת, שלא יובן לא נכון, ונפלא לשבת איתה במסעדה. אבל בחגים אני אוהבת את המנגנון המצומצם שאותו אני מכנה "התוכנית הגרעינית", הפעם בלי להזכיר את איראן, אם כי המתנגדים לה עלולים להגיב כמו האיראנים.



כינוס ברמת המשפחה הגרעינית בלבד הוא סטארט־אפ שעוד יעסקו בו מאמרי הפסיכולוגיה של העשור הבא. אם מלכתחילה המטרה בחגים היא לגרום לנו להתקרב זה לזה ולחזק את הקשר הרופף שהשגרה הורסת - הנה ההזדמנות. נכון שזה חג וזו מסורת, וצריך לגדל ילדים על משהו. מנגד, אם באמת המסר של כל הסיפור הוא לצאת מעבדות לחירות, אז מה לעזאזל רע בלהזמין פיצה עם אנשים אהובים ולעשות מרתון בנטפליקס?