כשהייתי בכיתה ו׳ ערכו בבית הספר תחרות כישרונות צעירים. החלטתי לשיר שיר מקורי שלי וזכיתי איתו במקום הראשון. הוכרזתי כצעיר הכישרוני של שכבה ו׳ בבית הספר היסודי של המועצה האזורית באר טוביה. הבעיה היחידה הייתה שלא באמת הייתי כזה. את השיר שהכרזתי עליו כשיר שאני כתבתי - לא אני כתבתי.

זה היה שיר ששמעתי באחת הקלטות הישנות של ההורים שלי, אחת הלהקות הישנות שהם אהבו לשמוע. אני לא זוכר בדיוק מה היה שמו של השיר, רק זוכר שהוא עסק בחקלאות ובחייו של החקלאי - נושא שהיה קרוב ללבו של כל מי שגדל כמוני במושבים של המועצה האזורית באר טוביה.
 

זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי את הכוח שיש לשקרים. מאז שיקרתי שוב ושוב. שיקרתי כשאמרתי בכיתה שפעם אחת הייתי בים ופתאום הגיע דולפין ושחיתי לו על הגב. שיקרתי בחיבור שהיינו צריכים לכתוב בשיעור לשון והבעה על חוויה ששינתה אותנו - כתבתי שם שיצא לי להציל חיי אדם כשנסעתי עם ההורים שלי בכביש, ראינו תאונה ויצאתי מהאוטו וביצעתי החייאה באחד הפצועים (אגב, קיבלתי ציון 93 על החיבור). שיקרתי כשטענתי שאני יודע לעשות טריקים של קוסמים, כשאמרתי שאני יודע מה זה השבר הסורי־אפריקאי ומי זה ניקולה טסלה. וכשדפנה שאלה אותי אם עשיתי את זה קודם, אמרתי לה שברור, אף על פי שזו הייתה הפעם הראשונה שלי.
 

וגם עכשיו אני משקר. כבר הרבה זמן שלכל מי ששואל אותי מה שלומי אני אומר שהכל בסדר, הכל כרגיל. כי כלום לא כרגיל. אני נמצא כבר כמה חודשים במלחמת קיום יומיומית: להמשיך לתפקד בחיים האלה, לצאת מהמיטה, לשלוח אי־מיילים, לענות לטלפונים, להתעניין בזולת, לשלם חשבונות, לעבוד, להתגלח, להתקלח, לקחת את המכונית לטסט, להחזיר את הילד מהגן, להדפיס חשבונות בשביל רואה החשבון, לפתוח את הדלת לטכנאי של הכבלים, של המזגן, של מכונת הכביסה, לפתוח למנקות, לשליח של הדואר, לשכן שבא לשאול אם גם אצלי יש הפסקת חשמל. 
 



כבר כמה חודשים שאני מחזיק את עצמי בקושי עם עשר כוסות קפה ליום ועושה את המינימום האפשרי כדי להמשיך לשרוד את החיים. זה די מדהים איך מאדם עם אמביציה של סמוראי ונחישות להגשים חלומות הפכתי למישהו שהחלום שלו זה לקחת חופש מהכל ולשכב במיטה כל היום בפיג׳מה. כשהפסיכיאטרית שלי ביקשה ממני לנסות להגדיר את ההרגשה שאני נמצא בה, אבל לא להשתמש בדימוי השחוק של ״ענן שחור שנחת עלי״, אמרתי לה שאני מרגיש כאילו רכשתי כרטיס לשיט תענוגות בספינת שעשועים ענקית, רק שההפלגה הסתיימה ושכחו אותי לבד בתוך הספינה וכיבו את האור.

הדבר היחיד שבאמת מאיר את חיי וגורם לי לחייך זה לשמוע מדי פעם את הבן שלי, בן ה־4, מסביר לי דברים על העולם. למשל שחלומות זה רק על בעלי חיים וש״אמא אומרת שכל פצע עובר בסוף״. כן, זה נכון, יש לילד אמא חכמה, כל פצע באמת עובר בסוף, גם פצעים בנפש. ואני מחכה ששלי יעבור.
 

בינתיים אמשיך לשקר לכל מי שישאל אותי לשלומי. לא רק כדי להמשיך מסורת מפוארת שהחלה בכיתה ו׳ בתחרות הכישרונות הצעירים, אלא גם כי אנשים לא ממש יודעים להתמודד עם תשובות לא צפויות לשאלות צפויות. תנסו פעם להשיב למישהו ששואל אתכם מה שלומכם ש״הכל חיוור, כאילו החיים בשחור־לבן ומישהו השתיק את הווליום ושום דבר לא באמת משמח אותי או גורם לי להרגיש שיש טעם אמיתי בקיום. אני חי בוואקום נטול זמן וללא כוח משיכה, מרחף בקיום האנושי שלי ללא כיוון ברור". תנסו את זה פעם אחת ותראו מה קורה.

יודעים מה? בואו נלך על תרחיש פשוט יותר. מישהו שואל אתכם מה שלומכם, ואתם עונים משהו יותר קצר וענייני: ״אני לא בטוב, מרגיש שאין לי כוחות להתמודד עם החיים״. תנסו את זה ותראו איך אנשים מתפתלים והולכים לאיבוד. 
 

הכל כל כך מתוכנת וצפוי, נדיר לפגוש מישהו שאומר לך משהו מקורי שנמצא מחוץ לכללי השיח הקבועים, עד שזה גורם לך להרגיש שהמשאב הכי מבוזבז בעולם הוא האנשים שחיים בו. בגדול, אם שואלים אותי, אפשר להעלים את כולם ולשמור רק את יצרני המיטות המתכווננות ואז יהיה הכי טוב. יהיה לי מגוון של מיטות לבחור ממנו מיטה אחת שאוכל להיכנס לתוכה ולהיעלם. אין ספק שההמצאה הכי גדולה במאה השנים האחרונות היא המיטה המתכווננת. אתה נכנס לתוכה, מרים מעט את הרגליים וקצת את אזור הראש, נבלע בתוכה ומרגיש כאילו עלית על גב של דולפין והוא לוקח אותך לשחייה בקצב המדויק ביותר - לא מהר מדי ולא לאט מדי - והמים גם הם מדויקים, בטמפרטורה המושלמת, לא קרים מדי ולא חמים מדי. אני מכיר את זה היטב, הרי פעם אחת הלכתי לים, נכנסתי למים ואז הגיע דולפין, עצר לידי ועליתי לו על הגב והוא לקח אותי לסיבוב.