“מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב”, כתב לפני שנים המשורר יהודה עמיחי. כשבוחנים את עמדת ישראל מול עזה, ניתן בבירור להבחין כי אכן “המקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה”, כפי שמורה המשך השיר.
אירועי סוף השבוע האחרון, שבו נהרגו 16 פלסטינים ומאות נפצעו, היו תסריט כתוב מראש. מלבד יו”ר מרצ תמר זנדברג ונציגי הרשימה המשותפת, התגובות מימין ומשארית השמאל העניקו ללוחמי צה”ל גיבוי מלא. נציגי הימין, שלא חששו לפגוע ביושרתו של צה”ל ובערכיו והפכו אותו כלי לניגוח פוליטי במקרה של אלאור אזריה, הזדעקו לפתע מול קול קריאתה של זנדברג לחקור את האירועים.
לנוכח תקדימי העבר, לא יהיה זה בלתי סביר להניח שצה”ל עצמו יערוך בדיקה פנימית וחקירה מבצעית לגבי התנהלות הכוחות; בוודאי אם היו פקודות בלתי חוקיות בעליל. מפקדי צה”ל מבינים שזהו אינטרס ישראלי הן לצרכים צבאיים פנימיים והן לצורך עמידה בלחצים הבינלאומיים. אבל אף פוליטיקאי מימין לא יפספס הזדמנות לגרוף אהדה ציבורית ולהפגין שרירים פסבדו־פטריוטיים על חשבון שעיר לעזאזל, שגם כך חשוד תמידית בבגידה.
ואחרי שאמרנו כל זאת, חייבים להדגיש: צה”ל אינו העניין. צה”ל אינו אחראי למדיניות ישראל כלפי עזה ולמשימות שהממשלה הישראלית שולחת אותו אליהן, ובהן התעמתות עם אוכלוסייה אזרחית. השיח הציבורי המרכזי צריך לפיכך להתמקד בממשלה וביכולת שלה לייצר פתרונות מול עזה. למרות התרעות חוזרות ונשנות של אנשי ביטחון, ואף פוליטיקאים מימין (ישראל כץ כדוגמה) כי עזה על סף אסון הומניטרי, בוחרת ממשלת ישראל במשך שנים לעצום עיניים, להתחפר בצדקתה ולהימנע מכל ניסיון למצוא פתרון שיסיר את המצור מעזה וישמור על האינטרס הביטחוני של ישראל. מדיניות זו משרתת את הימין הקיצוני, ששואף בכל דרך לשמור על הניתוק בין עזה לגדה ולמסמס את חזון שתי המדינות לשני עמים. בד בבד מדיניות זו דנה אותנו לעימותים בלתי פוסקים מול הרצועה וללחץ בינלאומי.
על פי כל הפרשנים, ההתקוממות הנוכחית בעזה היא פרי של מרד תושבים שמאסו בתנאי חייהם הבלתי אפשריים ובתחושת האין מוצא. גם אם החמאס הטרוריסטי השתלט על המרד, הרי שהגרעין החברתי הפוליטי שלו, זה שתובע את זכויותיו הלאומיות, חי בשורשיו. אם עשרות אלפי פלסטינים בלתי חמושים ימשיכו בצעדה ההמונית לאורך תאריכים משמעותיים עבור הלאומיות הפלסטינית, ישראל לא תוכל להמשיך להתבצר במסגור הצבאי של אירוע הצעדה, אלא תצטרך לייצר חשיבה פוליטית או להסתבך שוב במלחמה ובפגיעה באזרחים רבים.
גם אם פתרון לבעיה הפלסטינית לא נמצא בהישג יד, מצופה מנציגינו בכנסת ובממשלה לאמץ את מוחם ולייצר יוזמות יצירתיות לשיקום עזה; יוזמות כלכליות, הומניטריות שיחברו לקולות השפויים באזור המוכה וירתמו אותם כמו גם את מצרים, ערב הסעודית, ארצות הברית ומדינות אירופה למהלך משותף. מהלך כזה דורש אומץ ומנהיגות. בסיטואציה הפוליטית הנוכחית, שבה ראש הממשלה עסוק בחקירות ושואב גיבוי הישרדותי מהימין המתנחלי, סיכוייו קלושים. יש לקוות שהאופוזיציה הישראלית, שזו לה הזדמנות להפגין ייחודיות, בצד הגיבוי לצה”ל, גם תתבע ותציג חלופות ריאליות שיפיחו תקווה.