לפני כמה שבועות איזה משברון קטן גרם לי לבולמוס קניות אינטרנטי, כזה שדומה במאפייניו לאכילה רגשית. משמע: מכל הבא ליד. וכמה שיותר ג'אנק, כך ייטב לנפש. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאם כבר אני במשבר, זאת בהחלט הזדמנות נפלאה להזמין את הפריט שנשים חוששות ממנו יותר מכל: חולצת פסים לרוחב. זו שבכל כתבות הלייף סטייל שכותרתן: ״דברים שאסור לעשות אחרי גיל..." תופסות את המקום הראשון או השני ברשימה.

מה שיפה ברגעי משבר הוא שכל השריטות שלך לגבי עצמך נעלמות, ותחושת ה"אני לא שמה" על העולם כל כך עוצמתית, עד שאת חשה שאת חזקה מספיק כדי להתמודד עם מבטיהם המשתאים של חבריך, שחוזים בך יורדת לבית הקפה עם חולצת פסים לרוחב ומבט של "תקפצו לי" בעיניים.  קניות און־ליין הן האסון הגדול ביותר שלנו הצרכנים, ואפקט הנוחות שהן מייצרות הרסני בדיוק כמו אפקט הנוחות של מעליות שיש עכשיו כמעט בכל בניין. אותן מעליות שגרמו לבני האדם להעלות בממוצע חמישה קילוגרמים בשנה כי "מי כבר עולה במדרגות".

הסקרים האחרונים מראים שדווקא רכישה און־ליין של מצרכי מזון מורידה את הצריכה הבזבזנית, במיוחד של אלה המתפתים למבצעים של שלוש ב־100. האסון הגדול לכרטיס האשראי טמון בקניות הבגדים ברשת. בלחיצת כפתור ובמחי משלוח חינם הזמנת ג'ינס ניטים שנסגר עלייך בקושי. זאת אומרת, הוא נסגר אבל את צריכה לרדת עוד קילו וחצי רק כדי שתוכלי לשבת בלי שיעוף לך הריצ'רץ' לקיבינימט, ולמי יש כוח להחליף. אבל זה בקטנה, אחרי החגים בין כה וכה כולנו נצום.



ג'ינס של כוכבות פורנו בסבנטיז וחולצה מ"הבית של פיסטוק"

על אף ההשמצה הגורפת, הקניות ברשת מתפקדות כמו פסיכולוג טוב. ברגע הראשון הן מצליחות להרגיע את ההיסטריה של הנפש. הרי הבחור באמת יצא אפס והתעצבנת, אז ממש היית חייבת את החולצה ההיא. ואני לחלוטין מדברת פה מניסיון. שבועיים אחר כך, כשהגראונד זירו הרגשי מעט שוכך, את מגלה שהזמנת ג'ינס ניטים שלבשו כוכבות פורנו בסבנטיז וחולצת פסים שבפעם האחרונה נראתה על ספי ריבלין באיחוד של "הבית של פיסטוק".

״זה נורא מיוחד״, אמר חבר שמקפיד תמיד לומר את האמת. משמע, גם לתת על הראש כשצריך. אך מכיוון שאותו חבר גם חווה איתי את המשברון בלייב ועודד אותי "לקנות משהו משמח וחבל שזה יהיה סתם המבורגר", לא הוכיח אותי על בזבוז משווע של 50 דולר.

אני יכולה לומר לכם שכשהגיעה החבילה כבר הייתי במקום רגשי אחר לגמרי. היה לי דווקא יום מקסים ומה שהיה נדמה כמשבר נטמע לו אי־שם בתהומות הזיכרון. אלא שהחבילה החזירה אותי בדיוק לאותו יום שבו פתחתי את האפליקציה והקשתי "הוסף לסל" על ארבעה פריטים שאמורים היו להרגיע לי את הנפש, אבל הרגשתי נורא. אלו בעצם היו שלושה פריטים. הרביעי התווסף רק כדי להימנע מעלות המשלוח. בחיי שיום אחד אני אנסה להבין את השטות הזאת שמצליחה לעבוד עלי בכל פעם מחדש.

כאמור, לא ליוותה את פתיחת האריזה אותה שמחה שמלווה פתיחת מתנות או רכישות שאת מזמינה לעצמך ושמחה לקבל, אלא יותר תחושה שנגרמת כשפקק שמפניה קופץ ומקפיץ את כל הבועות החונקות החוצה.

הזבל של השכן ירוק יותר

יכולתי להניח את הבגדים החדשים על הספסל למטה. יש לנו בשכונה מין מנהג כזה שנקרא "הזבל של השכן ירוק יותר". אחת לשבוע בספסל מתחת לבניין כל דיירי הרחוב מכנסים את תכולת ביתם המיותרת. לעתים אני מציצה מהחלון ורואה איך בחורות מגימנסיה הרצליה מגיעות לבזאר המאולתר וממש נהנות מהדיהם של שיברונות הלב בדמותן של רכישות סרק, מהשמלות הקצרות מדי שאמא שלי כבר לא מרשה לי ללבוש בגילי, ומחולצות חדשות לגמרי שעברתי איתן כמה שעות נוראיות ולא יכולתי להניח אותן יותר על גופי.

אחרי הנפילה האחרונה עם הניטים פיתחתי שיטה חדשה לפריקת אגרסיות. אני נכנסת לכל אתרי הקנייה, מסמנת "הוסף לסל" על הפריטים שאני רוצה ויוצאת מהאפליקציה. האלגוריתם החכם לא נותן לי מנוח, ובמשך שתי יממות שלמות שולח לי תזכורות מדמיעות נוסח: "הבגדים שבחרת עצובים מכיוון שטרם הושלמה רכישתם".

ואז אני מחייכת לעצמי, ובדרך כלל אחרי שחולפת יממה אני חוזרת לפרופורציות נכונות ושום דבר לא מעיב על מצב רוחי. רק הג'ינס עדיין עצוב, אבל אם הוא יתעקש, יש לי מטפלת ממש טובה בשבילו.