אבי, אבנר מיברג, מת בגיל 55 בשנת 1981. אני יודע שזה מה שאומרים, אבל הוא היה האדם המשמעותי ביותר בחיי. כל מה שאני יודע על מוסר, אמירת אמת, לא לקבל את הזולת כמו שהוא, להיות נאיבי וכשצריך - לדבר בקצרה ולהיות חד כתער - קיבלתי ממנו. אין הסבר אחר לעובדה שהוא מת כה צעיר ולפני שראה מי מנכדיו, חוץ מהמקריות הסתמית של המוות. כמוני, בערוב ימיו לא שפר עליו מזלו. מפעל חייו קרס. חדוות היצירה נטשה אותו. כישראלים רבים אחרים, מלחמת יום כיפור סדקה את אמונתו שיהיה כאן טוב. שיש עם מי לדבר; איתם או איתנו. הוא נולד בישראל ומת בה, אבל אלמלא חלה אין זה מן הנמנע שהיה עובר לחיות לידנו. הוא התאהב בסוסליטו, קליפורניה.

זמננו ביחד היה קצר מדי. בין שביעית לשמינית, כאשר בבליך סירבו להעלות אותי כיתה בגלל כישלוני במתמטיקה, לבש אבי את החולצה הכחולה היפה ביותר שלו והלך לשטוח תחינתו בפני המנהל הרצל למדן. אינני יודע מה נאמר שם, אבל בית הספר שינה את החלטתו והניח לי לגשת לבחינה חוזרת בסוף הקיץ. עד היום אינני מבין מה הוא קוסינוס, אבל בחופש הגדול התייצבתי ארבע פעמים בשבוע אצל מורה פרטי. אבי שיבש את שמו וקרא לו בצחוק מרדינגר, בגלל הכסף שזה עלה לו. הוא לקח אותי לשתות בירה עם ארבעס ב"המוזג", היה לו קרוון עם מקרר בנמל הישן של תל אביב, הוא יצא לים עם מי שהיה הסרג'נט שלו בצבא הבריטי בסירה קטנה, גם הדגים שהביאו היו קטנים. במסעדה של נעמי וחיים שוסטר נתן לי לטעום את כוס היין הראשונה שלי.

אף אחד לא הצליח להשיג אותו במהירות התייצבותו במקום אסון לאומי או צרה משפחתית. הוא חילץ בנות דודות, עזר לאחיותיו, הלך לעבוד עם סבי אף שרצה ללמוד. הוא הסתובב ברמת הגולן בימי המלחמה וחיפש אחיין טייס שנטש את מטוסו. יום כיפור הייתה המלחמה האחרונה שלו והיא שברה אותו, היא הבהירה לו שלא לעולם חוסן ואישרה את חששו מתהליך ההסתאבות של מערכת הביטחון והממשלה. הם היו בני דורו והוא חש נבגד. לא אמרו אצלנו בבית "דוסים" או "ערבושים", אין לי הסבר למה, לכן לא השתמשתי במילים מעולם. היה לנו פחות מדי זמן יחד ועדיין היה האיש החשוב ביותר בחיי. הוא היה עוצר בדלת חדרי להקשיב איתי לביטלס ולבוב דילן, הוא ניגן באקורדיון, פסנתר ומפוחית משמיעה בלבד, כי מעולם לא קרא תווים. הוא היה היחיד שתמך - באמונה ובכסף - בהחלטתי ללמוד באמריקה. בגיל 26 לא הייתה לי סיבה להניח כי הזמן שלנו יחד קרוב לקצו.



כאשר אני חושב על יום העצמאות, על מה היה בישראל שבה גודלתי ושאותה אהבתי, אני רואה אותה דרך עיני אבי. שמחת החיים שלו, אומץ הלב, ההומור, צובעים עבורי את העבר. אני מצטער שלא יצא לי לגדול בישראל הצעירה, אין לי ספק שחיי היו מתגלגלים אחרת. לכן אני מעדיף להניח לו לכתוב. כך כתב ב"קליידוסקופ", האוטוביוגרפיה הצנועה שלו. הוא חי חיים שהיה שווה לחיות אותם.

***

"כל המדינה דרוכה ומקשיבה ל'כן', 'לא' או 'נמנע' בהצבעה באו"ם להכרה בחלק מישראל שיהיה שייך ומוחזר לאומה המסכנה הזו, שתקום ותחיה מחדש ותוכל להציק לעצמה ללא עזרה מבחוץ. איזו שמחה ספונטנית פורצת בעיקר ב'מדינת תל אביב' ובמיוחד בכיכר מגן–דוד כאשר שריוניות בריטיות מפטרלות שהחיילים בהן שמחים לא פחות מאיתנו, שהנה הגיעה אליהם הגאולה ותבוא להם יציאת ישראל; ייגמרו הפחד והסיוטים מהרימונים שמושלכים עליהם בבתי קפה על ידי הארגונים הפורשים, שאם רוצים או לא, היו אלה שהקדימו את הקמת המדינה לפחות בחמש דקות. אחרי הכל גם זה משהו לעם נע ונד כמונו שכה חסרה לו חתיכת אדמת הדמים הזאת".

***

"כשעליתי להדר הכרמל וניגשתי למקום יציאת השיירות, נמסר לי שהשיירה האחרונה יצאה לפני כמה דקות ועלי לחכות לבוקר מאחר שבערב לא ייצאו יותר שיירות. 'אני ממהר נורא', הסברתי במחסום. 'סבלנות עד מחר', מסבירים לי. אבל למי יש סבלנות (אחד המוטיבים של חיי הוא חוסר סבלנות).

"חוץ מזה, יש לי נשק אישי עם 20 כדורים, אז מה יש לי לדאוג. קיבלתי אישור לצאת לבד והתחלתי לרדת לכיוון גשר ואדי רושמייה. כשהגעתי לגשר שמתי לב פתאום שעל גג בית קטן שהיה צמוד לגשר, עומד ערבי עם טומיגאן ומכוון אותו ישר אלי. אני חשבתי שהוא מתלוצץ. ופתאום מין רעם כמו מרגמה כבדה ועוד הספקתי לראות כיצד הוא מתרגז על עצמו על כך שהטומי היה מכוון על בודדת ולא על אוטומטי. זה מה שהציל אותי, אחרת היה מרסס אותי ממרחק קצר. הרבצתי ספיד מטורף ויצאתי מהוואדי שעשה עלי רושם לא ידידותי ביותר, החלטתי אפילו להעניש אותו ולא לעבור בו יותר.

"כשהגעתי לקיבוץ גבת פגש אותי ליד חדר האוכל החצרן היקה והראה לי שיש לי חור בדלת בדיוק מעל הברך כשאני יושב ליד ההגה, ולא הבנתי כיצד לא נפגעתי. התחלנו לחפש והתברר שהקליע נתקע בחתיכת מתכת עגולה שאליה מחוברת הידית של החלון. אחד הנאספים אמר לי: 'בחיי, איזה מלאך קטן הציל אותך'".

"ההורים שלנו היו בנויים מחומרים אחרים מאלה שאנחנו בנויים כהורים. הם לקחו בחשבון שאנחנו עלולים לא לחזור, ועל כך אנו חייבים להתקנא בהם. רובנו לא מסוגלים לעמוד ברעיון הזה בקשר לבנינו. נוצר מצב נפשי נורא שאין בו שלוש אפשרויות אלא שתיים בלבד: להיכנע או לברוח. יש כמעט אפשרות שלישית: אם אנחנו עדיין מסוגלים, נילחם במקומם (הלוואי וזה היה אפשרי). ברבות השנים הלכנו והתרככנו וגם ריככנו את הצעירים, נוצר מצב שאין להם למי להידמות. אנחנו ניסינו לחקות דרכי חיים כמו של אלדמע הישר והתמהוני או כמו אליהו הרועה הפרחח האמיץ ואחרים. את מי הם יחקו? את הסוחרים הממולחים? או את גיבורי הפרשות שצומחות כל בוקר בעיתוני הערב כמו פטריות רעילות? זה המצב. אין מה להאשים אותם. אנחנו ששבענו מפטריות האורן של הקומזיצים עברנו לשמפיניון. התקלקלנו וקלקלנו, וקשה כעת לעצור את כדור השלג המתגלגל ומתעצם ודורס בציניות כל מחשבה נוסטלגית על 'היו זמנים'".

"הגיעה הכרזת המדינה ואיתה הפצצות אוויר של המצרים. כבר ביום הראשון הושמד חלק גדול מהשלל שהבאנו מתחנת המשדרים בלוד. דבר ראשון כששמעתי ששדה התעופה הקטן של תל אביב הופצץ, היה לרוץ כמו מטורף לשדה בהרגשה שלמכשירי הקשר החשובים הללו קרה משהו. בשדה הייתה מהומה גדולה ובמקום לרוץ לביתן שם היו המכשירים, צדו אותי לפיזור הפייפרים הקטנים שהיו נכס לאומי. תוך כדי גרירת פייפר אני שואל את מיקו שהיה טייס (זמן קצר לאחר מכן הוא נהרג בתאונה), 'מה קרה למכשירי הקשר הגדולים?'

"'לאחד מהם כבר לא יקרה כלום', עונה לי מיקו. 'שרוף לגמרי. תיגש אחר כך לראות'.

"לא ניגשתי. היה לי אומץ לעשות הכל כדי להביא אותו הנה אבל לראות אותו מפוצץ ושרוף, זה היה יותר מדי.

"נסעתי ל'בית הדר' שם היה מרכז הקשר, כדי לדווח על ההרס. כשהגעתי נשמעו קולות נפץ קרובים. עליתי לגג לראות איפה ומה קרה. לא היה צריך לחפש הרבה. התחנה המרכזית הופצצה קשות ועשן עלה ממנה לשמיים. הבנתי שהאסון הגדול שם. רצתי למטה, קפצתי לטנדר והגעתי לתחנה. תמונה מזעזעת לראות ולגעת זה למעלה מכוחו של אדם.

"בלי לשאול אותי העמיסו לי על הטנדר חלקי אדם שסועים, והנורא מכל - חרוכים ושרופים. ביקשתי מנהג אוטובוס שיישב לידי בקבינה בטנדר. לא האמנתי שאצליח להגיע לבית החולים, רגלי וידי הפכו לכבדות וקהות. נהג האוטובוס אמר לי בדרך: 'אני חושב שתהיה מלחמה'. 'ומה זה עכשיו? שאלתי, 'פיקניק?'".

"מודיעים לי שעלי לשלוח טנדרים עם מכשירי קשר בשיירה לירושלים הנצורה. קפצתי על המציאה, הכנתי טנדר ושלחתי את עצמי. מצאתי אנשים כלבבי - מלווי השיירות מהפלמ"ח - ביניהם חברים ותיקים. נראה לי שפה מתאימה האמרה של צ'רצ'יל ש'מעולם לא עשו מעטים כל כך למען רבים כל כך'; נהגי המשאיות עם הקבינות המשוריינות שטיפסו בהילוך ראשון בשער הגיא עם מלווים חמושים בסטנים שפעלו כאשר לא היה צריך אותם, עם כובעי גרב במקום כובעי פלדה. קבלת הפנים בשערי ירושלים, אפילו בשבתות וחגים אף אחד לא צעק 'גויים'. אם יבוא היום מומחה צבאי ויסתכל על מסלול השיירות, אין ספק שיתפלא ולא יבין כיצד עברו שיירות במקום שבו ניתן היה לחסל את כל השיירה על מלוויה עם אבנים. כשנזכרים ברוח הזאת ובביטחון של המלווים, לא פלא ששאלו 'למה פירקו את הפלמ"ח?'. לא יכולתי להתאפק והכרחתי את שמוליק חברי הטוב שיחבר מילים למנגינה שנדמה לי שהייתה שלי. יצא מזה 'הורה מלווי השיירות' אבל בגלל ביישנותי היא נותרה בחוג מצומצם, בין שמוליק וביני, כמו מנגינות ומילים ששנינו כתבנו.

"השיירות לירושלים נתנו לי את ההרגשה החשובה שהקורבנות בשער הגיא אינם קורבנות חינם. היה שם אידיאל אמיתי, כזה שאדם נאיבי מסוגל לראות ולהרגיש. הצינים במקרה הזה לא העזו לפצות פה.

"כשהייתי צריך לשלוח טנדר עם נהג, בחרתי בכזה שהחוויר ושקשק ואז הייתי נוהג במקומו. נכנסתי לטנדר לפני שמישהו יספיק לראות ותוך דקות ספורות הייתי בתחנת היציאה. אם איחרתי, ידעתי שב'בית דגון' אתפוס את השיירה שזחלה בעצלתיים. תמיד היה מישהו מהפורמנים ששמח לקפוץ ולשבת לידי עם הסטן. עם אקדח התופי שלי היינו ממש מבצר ירי נייד. בערבים היינו רצים להתפרק מכל חוויות השיירה בקפה 'צליל' בגבעת רמב"ם ועל סנדוויץ' של נקניק וכוסית לא חשוב של מה (הדרישות היו צנועות) תפסנו שלווה. אם היה איזה זמר ששר ברוסית, כולם קרנו מאושר".

"'עזוב את כולם', צעק יאן, 'מה אתה רוצה? ליחידה קרבית?'

"'רק את זה אני רוצה ולא יותר'.

"'אבל לכל הרוחות עכשיו הפוגה. אתה רוצה שנעשה מלחמה מיוחדת בשבילך?'

"בא לעזרתי משה זיק שהיה אחד מסגניו של יאן. 'היות והמקצוע שלו הוא ימאות, בוא נארגן לו העברה לפלי"ם. שם אין הפוגה בהברחת מעפילים לארץ'.

"'מסכים?', שאל יאן. 'בטח שמסכים', עניתי. מיד סידרו את הניירת במנהלה, כולל מכתב למוסד לעלייה ב' בחיפה.

"הגעתי לפני השעה הנקובה כדי להתבונן ולראות מה הולך. להציץ מרחוק בטיפוסים שצוותו את הספינה, סירת דיג גדולה שעליה התנוסס השם 'כריש'. ראיתי שישה מסתובבים על הסיפון. רובם נראו לי פלי"מניקים ותיקים. עליתי עם החבילה הקטנה שלי. 'מי המפקד כאן?', שאלתי. 'הנה זה שם, קוראים לו עמוס'. 'צירפו אותי אליכם', אמרתי לעמוס. 'אני יודע', הוא אמר, 'עוד מעט יוצאים. תפוס לך פינה'. העזתי לשאול אותו לאן אנחנו יוצאים. ההסבר היה פשוט: אנחנו מפליגים לקפריסין ומשם אנחנו מבריחים מחלקה לוחמת שעברה אימונים במחנות הפליטים.

"לקפריסין הגענו בשעות הערב כדי שבחסות הלילה נוכל להתקרב לחוף במסווה של דייגים. בקרבת האי, כשהים היה שקט, הטלנו עוגן כמה עשרות מטר מהחוף ובעזרתו של לילה קפריסאי חשוך התחלנו בהכנות למתיחת חבל אל החוף כדי להוריד סירות גומי שבהן נעביר את הקבוצה שמחכה לנו. תקלה של הרגע האחרון אירעה כאשר השגחנו בספינה גדולה שעגנה לא רחוק מאיתנו. הזרקור של ספינות המשמר הבריטיות האיר את הספינה וראינו שזו ספינה מצרית המטעינה ארגזי נשק. פופכן האלחוטן התקשר לארץ לקבל הנחיות מה לעשות בנידון. ההוראה לא איחרה לבוא: לתפוס מרחק מהספינה המצרית ולא לחשוב על מבצע משני.

"תפסנו מרחק כמצווה והורדנו חבל לים שהיה קר מאוד. גם הגריז שהתמרחנו בו לא עזר. השיניים הקישו אחת בשנייה רסיטלים שלמים. היום הייתי חושב פעמיים אם להוציא לים את הילדים שלי, אפילו על אוניית טיולים גדולה, שלא לדבר על קופסת הגפרורים שבה הפלגנו.

"פופכן האלחוטן שמר קשר עם האנשים בחוף, נוסף לקשר עין שהיה לנו עם פנס שאותת לאן אנחנו צריכים לשחות עם החבל. הגענו לחוף, פתחנו את החבל והתחלנו בנגלות העברה של אותם מאושרים ל'כריש'. אותן עשרות דקות של הלוך וחזור נדמו כימים ארוכים, וכמובן הקור שחדר לנשמה ולמקומות פחות סימפטיים מאחר שהיינו עירומים במים הקפואים.

"יושבי סירות הגומי משכו את עצמם אל ה'כריש' ואנחנו שחינו ליד הסירות כדי לשמור עליהן ובעיקר כדי להחזיר אותן ריקות. לקראת סוף הפעולה נכנסתי לוויכוח עם אחד הבחורים שסירב להיכנס לסירה בטענה שהוא מפחד שמא יתהפך ולשחות אינו יודע. הבחור עמד בכל תוקף שאביא לו גלגל הצלה. הרעש היה גדול מדי ולא נותרה לי ברירה אלא לשחות ל'כריש' ולהביא לו גלגל הצלה".

"המתנתי עד להפלגה הבאה כאשר הודיעו לי שעלי להתייצב במשרד של המוסד לקבל תדרוך ליציאה. הוסבר לי שאני יוצא בעוד כמה שעות לאיטליה על אונייה בשם 'אביוניה'. אונייה איטלקית עם צוות איטלקי שאני אהיה המלווה שלה. כשנגיע לאיטליה אקבל תדרוך למה נועדה הפעולה: אם להביא עולים או רכש וציוד צבאי. קיבלתי ניירת, כולל דרכון ופנקס ימאי, כמות נאה של דולרים שנתפרו בז'קט. האונייה הייתה פחות מבינונית בגודל ובניקיון. התמקמתי בקבינה והסתגרתי עם הפקלאות וההרהורים. זמן קצר לפני ההפלגה הגיעו בסירה אלחוטאית וגבר בעל מראה פנים של נזיר סגפן ומעונה. 'שמי חוה הירש ואני האלחוטאית, וזה שלמה הנוסע אל אחיו באיטליה על מנת לעבור ניתוח קשה אצל רופא מפורסם'.

"ראיתי אדם קרוב למוות והייתי חסר אונים. לא הייתי מסוגל להושיט לו עזרה רפואית וגם לא לשוחח שיחת רעים שתסיט את מחשבתו מסבלו הנורא. לקחתי אותו לקבינה לאכול, אבל הוא לא היה מסוגל לאכול בגלל הכאבים ותחושת החנק. מבלי להבין ברפואה הבנתי שמהמיטה שלו הוא לא יירד. למחרת ראיתי את שלמה נלחם על השעות האחרונות של חייו. הוא גסס מבלי שהיינו מסוגלים להקל עליו.

היעד הראשון שלנו הייתה קטניה שבסיציליה כדי לתדלק. האונייה הייתה אטית ולקח לנו שלושה ימים לעגון בנמל. גסיסתו של שלמה הייתה ממושכת. לרגע נהיה שקט, אנחותיו פסקו, וחיוך מופלא התפשט על פניו. בבורותי חשבתי שבאה לו הקלה ואולי נצליח להביא אותו חי לאיטליה. אחרי דקות ספורות הבנתי את פשר החיוך: שלמה גמר עם הסיוט המחריד. לא ידעתי מה קורה איתי ונפלט לי צחוק משונה כשל משוגע. חזרתי לעצמי ורצתי לחפש את רב החובל האיטלקי שיאשר לי את מה שהיה ברור. הקפטן האיטלקי סירב לבוא. רק נתן לי זריקה והסביר לי כיצד להזריק. הזרקתי לשלמה שלא הרגיש דבר.

"עטפנו את שלמה בשמיכות בין שני מזרנים ובמרצע גדול תפרנו את השמיכות. נגד רצוני צצו המחשבות והכו במוח כמו פטישים; תוך ימים מעטים הייתי רופא ואחר כך קברן. זה היה קצת יותר מדי בשבילי. הורדנו את הגופה עם משקולות, בטקס ימי בלי תפילות, ועשינו לשלמה קבורה ימית. ביצענו הקפה מסביב לגופה עם סירנות מייללות, נרשמו קווי אורך ורוחב למען הסדר הטוב. חזרתי לקבינה בתקווה שאוכל לבכות ולהקל על עצמי. הבכי לא בא, ומועקה קשה נותרה כמו צלקת. חשתי אשמה על אוזלת היד, על שלא הייתי מסוגל להקל עליו בשעותיו האחרונות. ניסיתי לדמיין את עצמי במצבו. אין לי ספק שלא הייתי מתעלה לקבל את הסוף בצורה מכובדת כפי שקיבל אותו שלמה".