הנה לחם והנה סכין. עכשיו יחתוך אותו לאט ובזהירות, שלא תיפצע שוב אצבעו הרועדת, גם כך הפצע עוד לא הגליד. ויש פרוסת לחם יפה וריחנית. עליה ימרח מנה יפה של חמאה, ויניח פרוסת גבינה צהובה ועגבנייה לא אדומה במיוחד.

בימים רגילים הוא מתענג על כל ביס, אפילו מוותר על התותבות, למד להסתדר בלעדיהן. אבל הבוקר ירכיב את שיניו וילעס במהירות. השעון מראה תשע, ועוד שעה ייכנס בדלת בנו יחידו, יביט בפירורי הלחם וישגר את בדיחתו הקבועה: "אבא, אתה היקה הכי מוזר שפגשתי". כך הוא אומר גם על בגדיו המקומטים, על הטבק הזול שהוא רוכש, על האוכל החריף שהוא אוכל בחסות ידיה של שכנתו הטריפוליטאית.

הנה מכנסיים והנה חולצה. כבר שלוש שנים שלא לבש אחת מכופתרת. היד הרועדת לא מאפשרת זאת, הכפתורים ממאנים לציית ולצעוד אל הלולאה. הוא מתנחם בעובדה שזו גם כך ארץ חמה וספורים בה האנשים המכופתרים. גופיית סבא לבנה, מעליה טי־שירט כחולה, דהויה במקצת, מכנסיים שחורים וסנדלים ליום החם של האביב ההפכפך.



אתמול, בקניון החדש, מול קופת החולים, הוא חיפש מתנה לנכדו. המוכר בחנות המתנות הביט בקשיש האוחז שקית תרופות ומזיע במקצת, ושאל: "תרצה מים? בוא, שב". אף על פי שהקשיש סבא כבר יותר מ־19 שנה, אין הוא מוכן לקבל רחמים או חסד. ובכל זאת, הוא גייס חיוך אל המוכר ושאל: "מתנה לחייל, סיים עכשיו קורס רציני".

"איזה קורס?", התעניין המוכר. "אולי הוא עם הבן שלי".

"אני מצטער", לחש הזקן, "אסור לי לספר". המוכר לא שאל יותר מדי, ניגש אל אחד המדפים והחל להוציא מתנות: מצית כסוף עם אפשרות לחריטה, בקבוק שמפניה יקר, אזיקים חשמליים לשעת שעשוע, תיק רחצה מלא בכל טוב.

"לא, מצטער", אמר אל המוכר, "אני צריך משהו טוב יותר. אולי אולר? יש לך אולרים?". חשב המוכר וחשב: "יש לי כמה, אבל מה יעשה בזה, יש לו נשק. זה כאילו אתה כופה עליו הורדה בדרגה".

שתק האיש והמשיך להביט במוכר הנלהב. העריץ אותו על מעורבותו הלא מובנת בבחירת המתנה. "רגע", אמר המוכר וטיפס על סולם קטן. מאחד המדפים העליונים, אלה שכלל לא מוארים או נגישים, שלף קופסה וירד איתה מטה. פתח אותה מול עיניו הסקרניות של הזקן וניקה מאבק את תכולתה. ואז שלף שלושה ארנקי עור קטנים ובתוך כל אחד אולר שונה. "איזה מהם תרצה? יש רק שלושה, כל אחד של חברה אחרת".

"הנח לי אותם על היד", ביקש הקשיש. המוכר מילא אחרי רצונו והניח אותם על ידו הרועדת. השניים הראשונים נפלו, אחד מהם אף השתחרר מהנרתיק והסתובב על הרצפה. השלישי נשאר כבד, איתן, לא נכנע לרעידות. "כמה יעלה לי זה?", שאל הזקן. "דווקא אותו?", ענה המוכר, "הוא הכי פושט. 150 שקל והוא שלך".

חייך הזקן, שלף שטר של 200 שקל מכיסו ואמר: "הנה, תוכל גם לחרוט לי על זה?".

"כמובן", חייך המוכר. "אפילו יישאר לך עודף".

***

הנה שעון כסוף על יד והנה טיפת אפטרשייב, להסתיר את ריח הזקנה. הנה תיק קטן עם מתנה עטופה בתוכו והנה בקבוק קרח בשקית. אף על פי שיש חנויות בדרך לבסיס, טוב שיש מים.

והנה הסלולרי עם המספרים הגדולים שגם העיניים שבקושי רואות יוכלו להבחין בהם. הוא מרים אותו. "כאן אפרים", הוא לוחש. "אפרים? שלום, זו רבקה מבית זיכרון השואה, אתה נואם השנה?".

והנה מחשבה בראש, מה יוכל להגיד שלא אמר כבר? שוב ידבר על הדרגש הצמוד למרפאתו של מנגלה? שוב יזכיר את צעקות האנשים שם? שוב יניח זר עגול לצלילי הפסנתר העצוב? די לו, הוא עייף מכל זה, וגם ככה ראשי כולם במסכים הסלולריים. "מצטער, רבקונת, השנה לא אוכל לסייע לך", הוא השיב.

"השנה אתן לך את מה שביקשת בשנים הקודמות, מבטיחה", רבקה לא ויתרה. "השנה תספר על ניסיון הבריחה שלכם, אף על פי שלא צלח".

"לא צלח?", הוא התרעם. "עד עכשיו יש שם חור בגדר! שלושה הצליחו, חיו ביערות ושניים מהם עלו ארצה. השלישי נקבר שם ביער, מרעב ועצב, אז למה את אומרת שלא צלח?".

"אתה נשארת בגטו", היא אמרה, "על זה אני רוצה שתספר להם".

האיש הזקן, אפרים, הניח את הסלולרי על השולחן והתענג על קולה האבוד של רבקה חסרת האונים. "אפרימ'קה? אפי?".

הנה פטיפון, הנה תקליט והנה מחט. והתקליט מסתובב ומנגן מנגינות ומילים בשפה שניסה לשכוח. הנה חלון ואחרי הרבה זמן הוא נפתח לרווחה והרחוב סואן וגועש, ובכל זאת הפטיפון הישן מאפיל על כל צפצוף וצעקה.

והנה ידיים ושאריות של שרירים עייפים. והוא עוצם עיניים ועף, כמו שעף אז, בחלומו, מעל שער הגטו. כמו שעף רגע לפני חתונתו, כמו שעף בבכיו הראשון של בנו, בלידת נכדו, אהוב לבו, ובמשואה שהדליק לפני שנים לא רבות.

דפיקה בדלת. הוא ניגש ופותח אותה. השעה תשע בדיוק, ובנו, יחידו, עומד בפתח ומחייך אליו. "אבא, מה שלומך?", הוא שואל, ואז נכנס פנימה, מצקצק למראה פירורי הלחם ולוקח את התיק שארז אביו. "נלך?", הוא מציע.

"יאללה, קישטה", מתעקש אפרים שבנו יצא ראשון. הוא נועל בקושי את הדלת ונכנס אל המכונית השחורה.

***

הנה מדרגות אבנים והנה מגן דוד גדול מתנופף ברוח. הנה סמל היחידה שאת שמה ישמור בחשאיות. והנה חצוצרה מרשימה המקבלת בתרועותיה את החיילים הבאים בשערי הבסיס.

ועומד הקהל ומריע ליפי הבלורית ובוכות האמהות וקוראים האבות בשמות בניהם ושולחים להם הצדעה מהקהל. וידיו של אפרים רועדות כמו אז, כשביקש לפרוץ את הגדר הארורה. הוא מנסה לפתוח את התיק, מצליח, ושולף את המתנה שרכש לנכדו, האולר. הוא צועד במדרגות, יורד למטה, ובנו שואל בעצבים: "אבא, לאן אתה הולך?".

"אל תדאג", הוא מרגיע אותו.

המפקד פותח בנאומו. מצטט את בן־גוריון: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". בזמן הזה האיש הזקן, אפרים, הסבא, הניצול והלוחם, צועד כבר אל נכדו. השמש מעט מסנוורת אותו.

הנכד, אמוץ, מבחין בו ושובר את השורה וקורא: "סבא?". השניים מתחבקים. המפקד מוחא כפיים כמי שמאשר לשאר החיילים להשתחרר מעמידתם האיתנה ולהצטרף אליו.

הנה נייר עטיפה, הנה קופסה והנה אולר. ובידיו שולף אמוץ את האולר הכסוף וקרן שמש חזקה מאירה את החריטה: "גם הבורח מנצח. אוהב, סבא". מחבק שוב אמוץ את סבו ועוצמים עיניים שניהם ויחד פורשים כנפיים ועפים מעל הגדרות, מעל הגטאות, מעל המלחמות, מעל הגדודים, המפקדים, השואה והתקומה.

ובין יום השואה ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, עוברים מלאכי האלוהים על קבריהם של אלה שאינם. ובאולרים כסופים פורצים אותם רק ליום, מעלים את המתים מעלה, שיביטו בכבוד שחולקים להם, בזיקוקי האור הצבעוניים ובדגלים הגדולים. ואז ישובו לעולמם.

והנה אפרים והנה אמוץ והנה אנחנו, עם ישראל, מעתה ועד עולם.