בגבול רצועת עזה מתרחשות מעת לעת הפגנות אלימות. חמאס מארגן מפגינים "תמימים", רבים מהם מחבלים שכירים הקרויים במכבסת המילים של התקשורת "פעילי חמאס". אלו מנסים לחתוך את הגדר, להטמין מטעני חבלה, להצית ציוד מכני הנדסי, להשליך בקבוקי תבערה ולהבעיר צמיגים. וססמתם "השיבה". החמאס לא נאבק כמובן ב"כיבוש" של 1967 אלא מנסה להחזיר את גלגל ההיסטוריה אחורנית ל־1947. הוא נלחם כדי להחזיר את נכדי "הפליטים" הערבים מימי מלחמת העצמאות לתחומי ישראל ולהחריב את המדינה.
 

צה"ל בולם את הניסיונות הללו. בהצלחה ניכרת. בשבועות האחרונים נהרגו כמה עשרות מחבלים, לרוב בירי מדויק של צלפים. דוברים שונים של השמאל הישראלי הקיצוני מגנים את "השימוש בכוח מופרז" שעושים חיילי צה"ל. מכנים אותם "צבא טרור", "רוצחים", ומשווים אותם לנאצים. השבוע התפרסם סרטון שצילם חייל בדצמבר האחרון באחת ההפגנות על הגדר. בסרטון נראה ערבי לבוש סוודר ורוד מפעיל את חבריו. צלף מגולני יורה בו והוא נופל ארצה. ברקע נשמעות בבירור השיחות בעמדת הירי. הנחיות המפקד, צליל הירייה וצהלות שמחה של חיילים אחרים, בליווי קללות גסות.
 

השמאל נזעק מיד לדגל. לדגל החמאס כמובן. הפרשנות שלהם הייתה שמדובר בירי בלתי חוקי באזרח לא מזוין, שלא סיכן את חייו של הצלף, בניגוד לנוהלי הפתיחה באש. במילים אחרות - פשע מלחמה. כנראה רצח, כי "גורלו של הנפגע לא נודע". תביעות לחקירת היורה ומפקדיו, העמדתם לדין ושינוי כולל של מדיניות התגובה הפכו לכותרות בתקשורת הכתובה והמשודרת ובאתרי אינטרנט שונים. "כשאני שומע חייל אומר: 'איך הורידו את הבן זונה הזה', אתה רוצה שאני לא אשפוט אותו?", אמר מגיש תוכנית בוקר בגל"צ למרואיין שלו. מי שתבע לברר את העובדות לפני שחורצים משפט, או העז, רחמנא ליצלן, לגבות את חיילי צה"ל, הואשם בחיפוי על פשעי מלחמה. 

חיילים ישראלים ופלסטינים על הגדר בגבול עזה-ישראל. צילום: רויטרס
 



אבל בתוך שעות אחדות התפרסמו ממצאי הבירור שערך צה"ל. הייתה התפרעות ליד הגדר, ניסיונות לפריצתה. הנפגע היה אחד ממארגני ההתפרעות. לאחר שהופעלה כריזה שהזהירה את המפגינים להתרחק, ולאחר שנורו יריות אזהרה באוויר, ירה צלף, לפי פקודה, ברגלו של המחבל. לא שמעתי אפילו זנב התנצלות קלושה גם מאחד מאלו שלא היססו לטוות את עלילת הדם. 
 

מי שהיה ח"כ מטעם מרצ, אבשלום "אבו" וילן, היה חייל בסיירת מטכ"ל. הוא התראיין לתוכנית הרדיו של בן כספית ושלי ברדיו 103, וידע לגייס אפילו את "מוסר היהדות" המתנגד לשמחה כזאת לאידו של האויב. "בנפול אויבך אל תשמח" כתוב בספר משלי. כנראה שבקיבוץ נגבה לא לימדו את כל הספר, אלא רק פסוקים נבחרים ממנו, כי נשתכח ממנו פסוק אחר מאותו ספר  האומר "ובאבוד רשעים - רינה". ואין זה המקום להרחיב ולהסביר מה מקור הסתירה לכאורה בין הכתובים, ומה ההבדל בין אויב אישי לרשעים בכלל ולאויב לאומי. ואין חייל, בצבא ישראל או בכל צבא אחר בעולם, שלא צהל, בפיו או בלבו, כשהצליח לפגוע באויבו לפני שהוא פגע בו.

 

מגלגלי העיניים



ולפיכך מה נותר לשמאל הקיצוני, שצידד מראש בחמאס, ואץ להעליל פשעי מלחמה על חיילי צה"ל? רק לגנות את הקללות שהטיחו החיילים שעמדו סמוך לצלף ב"פעילי הטרור". זה שצילם את הסרטון נשמע אומר בפירוש שהערבי שנפגע הוא - סליחה על הגסות - "בן של זונה". אכן, ניבול פה מכוער. מגישי מהדורות חדשות ברדיו ובטלוויזיה גלגלו עיניים, ואמרו שזאת "התבטאות בוטה" ו"שפה נמוכה". וצקצקו בלשונם. כי באמת איפה בעולם נשמע אדם המקלל כך אדם אחר? 
 

איפה? בכל מקום. בכל זמן. ניבול הפה הפך לצערי לרכיב מקובל בשפה המדוברת. כל אחד מהמצקצקים קילל כך נהג שעקף אותו בפראות, מישהו שתפס לו מקום חניה, פקח שרשם לו דוח או למצער שופט כדורגל עיוור ולוקח שוחד שזו הייתה פרנסתה של אמו בנעוריה. ניבול הפה הפך אפילו לשבח. "משהו בן זונה" ו"כוסית" - למחמאות. WTF - למטבע לשון.
 

מראש אתנצל על המובאות הבאות, מבחר חלקי ואקראי של ניבולי פה מפיהם של אישים פוליטיים, עיתונאים, זמרים וסמלי תרבות אחרים בישראל. "זין בעין תקבלי מה שאת רוצה", ציטט רביב דרוקר דברים שאמר בוז'י הרצוג למיכל בירן. "תחזירו לי את המדינה, קיבינימט!", שאג אראל מרגלית, יזם ובעל הון, חבר כנסת של המחנה הציוני ומתמודד לראשות מפלגת העבודה. "נתניהו פתח רגליים", אמר אמנון אברמוביץ'. "אבא שלי היה בן זונה", אמר אסי דיין ע"ה על אביו משה ז"ל. המשורר, הסופר ומבקר הספרות, המרצה באוניברסיטת תל אביב והמורה בבית הספר לקולנוע סם שפיגל, איש השמאל הרדיקלי יצחק לאור, אמר על חוקר הקבלה המהולל פרופ' גרשם שלום "שמוק אקדמי". 
 

שרת החינוך (לשעבר, ב"ה) פרופ' יולי תמיר אמרה בוועדת החינוך של הכנסת ש"היא מנקה את הזבל והחרא של קודמיה". דן בן אמוץ "לא שם זין", ובעקבותיו הלכו הדג נחש, שעקפו את הצנזורה הצבאית וגילו כי "רבע זין מאל־אקצא יש פצצת אטום". יהונתן גפן, איש רוח ידוע ופצצת מוסר מצקצקת בפני עצמו, עושה מעת לעת שימוש בכינויים "שמוק" ו"מזדיינת", ובנו אביב זכה לתהילת עולם מקומית כשהכה על חטאם של כל בני הדור כשצרח "אנחנו דור מזוין". ונקנח בציטוט של עיתונאי "גלובס" דרור פויר שאמר "אני מחרבן על הראש של 'אם תרצו'".
 

להם מותר. הם פוליטיקאים, אומנים, אקדמאים, עיתונאים. הם יכולים לנבל פה בקללות גסות. לטנף את פיהם, את האוויר ואת האווירה. להיות מודל חיקוי. רק לחייל שהריע כשראה את האויב חוטף כדור צלף בקרסולו ונופל - אסור להגיד "ראית איך הבן של הזונה הזה נפל?". אותו צריך לצלוב, ואם לא לצלוב - להשליך לכלא. או לפחות להעמיד לדין משמעתי. כי מי ישמע, חייל מקלל??
 

מגלגלי העיניים, כהרגלם, מאשימים את "הכיבוש" בהתבהמות הזו. והרי חשיפה: כבר ב־1954 שרה להקת הנח"ל את שירו של יחיאל מוהר "אסור לקלל". בעקבות פקודה נלעגת שהופצה ברוח זו בצה"ל. 
 

ולנו לא נותר אלא לקוות כי עד שטחנות הצדק הצבאי יטחנו את הפושע הנאלח הזה שהעז לשמוח ולקלל "פעיל טרור" ערבי - החייל כבר ישתחרר ויצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי. כי כידוע, היה זה אחד מגדולי הספרות העולמית, מרסל פרוסט, שקבע בספרו המונומנטלי "בעקבות הזמן האבוד" (מהדורת רובאית 13 גולני, תשמ"ד): "עוד לא נולד הבן זונה שיעצור את הזמן".

tguvot@maariv.co.il