כמה דברים מייחדים את ישראל, ובהם החוויה שנובעת מההשתקה המוחלטת ביום הכיפורים והצפירות בימי הזיכרון. היופי הוא בקולקטיביות, בכך שברגעים מסוימים אין יוצאים מן הכלל. זה לא שבאמת אין - הרי תמיד יש יוצאים מן הכלל. אבל מי שכופר ברגעים האלה למעשה מעדיף את רגשותיו שלו על פני הרגע הקולקטיבי, וגם אם הוא "צודק" באיזשהו אופן, הוא מעורר טינה. ברגעים המיוחדים האלה, מיליוני אנשים שגרים באותה מדינה רוצים לחוש אחדות לבבות, להרגיש שייכים.

בזמן כתיבת שורות אלה עוד לא ברור מה יחליט בג"ץ לגבי עתירת מארגני טקס הזיכרון האלטרנטיבי, המתנגדים להחלטת שר הביטחון אביגדור ליברמן למנוע כניסה מפלסטינים שאמורים לקחת בו חלק. אבל האמת היא שזה לא משנה, כי העניין אינו משפטי במהותו. השאלה אינה מי צודק, אלא איך מתייחסים לסוגיה כזו ביום רגיש כל כך של פצע אישי ולאומי. 

קשה לבוא בטענות למשפחות שכולות שרוצות לציין את האבל באופן אחר. באמת שזכותן. קיום הטקס אינו מה שפוגע, כמו שפוגע הדיון הציבורי שאנחנו מנהלים על כך. התרגלנו שכל דבר ראוי לעלות לדיון, להיזרק על שולחן הניתוחים כדי שנתנפל עליו ונחתוך, כל אחד מכיוון אחר, ואחרי שלא נצליח להגיע להסכמה - נשליך את השאריות בזעם אחד על השני. כך נראה הדיון הציבורי שלנו בימים אלה. 



כך שהשאלה היא לא לגבי קיום הטקס, כמו על קיום הוויכוח לגבי קיומו. הוויכוח חיבל לא רק באפשרות לקיים את הטקס השנה, אלא הרס את כוונתו. הכוונה הייתה לאחד, לקרב, אבל זה לא בדיוק מה שקרה. זו לא אשמת המארגנים כמו האינטרס הפוליטי - יש הבדל בין קיום טקס לבין הנפנוף בו; בין כיבוד רצון שאינו מתמזג בקולקטיב, לבין דחיפת הרעיון החריג כאילו היה הדבר הכי נפלא שאי פעם קרה כאן. כצפוי - הנפנוף הוא מה שעורר הרבה כאב וזעם. ואז, כמובן, הגיע גם האינטרס הפוליטי הנגדי, הפעם בדמותו של ליברמן. תעמידו פנים שאתם מופתעים.

אפשר למצוא משהו יפה בראיית צד נוסף של סיפור, אולי אפילו מעורר השראה. אבל כל ההשראה יורדת לטמיון אם ראיית הצד הנוסף דורסת את זווית הראייה הכואבת של השאר. אולי כל האירוע הזה צריך ללמד אותנו משהו שלא קשור לזכויות, לאשרות כניסה או לעתירות: יש הבדל בין לעשות משהו שמתאים לך ולכאב הפרטי שלך ובין לנפנף בכך ולפגוע במי שמרגיש אחרת. אלה לא המשפחות השכולות שמנפנפות, כמו תופסי הטרמפ הפוליטיים שתמיד נדחפים לתמונה, בשם טובת הציבור כמובן. אפשר לציין שכול איך שרוצים, אבל למה לסדוק את הקולקטיביות ולפגוע ברבים מהאזרחים, או במשפחות שכולות שאינן יכולות לשאת את המחשבה?

אנחנו מתקשים להפריד בין מה שנכון בעינינו לעשות לבין לתקוע את זה בעין של מישהו אחר רק כי אנחנו "צודקים". מי שרוצה לעשות דברים אחרת, זכותו, אבל שייזהר לא לפגוע, במיוחד ביום כזה. מי שבאמת רוצה להתחשב ולכבד, אולי זה פשוט יום טוב לשתוק בו. לאפשר למשפחות את כאבן, לאפשר את הרגע הקולקטיבי של הטקסים הממלכתיים, ולאפשר גם טקסים אחרים שיתקיימו בשקט, בלי לדון ולהביע את דעתנו הכה חשובה על כך.