אני מניחה שזו הייתה טעות להודות, בעיצומן של חגיגות ה–70 למדינה, שלא צפיתי מעולם ב"חגיגה בסנוקר" או ב"צ'רלי וחצי". כמה מעוקבי ברשת החברתית לא ידעו את נפשם מרוב צער ואכזבה. קראו לי גזענית ואשכנזייה מתנשאת, אחרים טענו שיש לשלול לי את האזרחות (טענה שכבר עלתה בעבר, כשאחד מחברי הכנסת לשעבר - שמפאת כבודו לא אזכיר את שמו - כתב מילים אלה בדיוק בעמוד הפייסבוק שלי אחרי שפרסמתי טור מרוכך על פוליטיקאי שכולם אוהבים לשנוא).

בכלל, השאלה מי זכאי להיות ישראלי ומי נחשב גזען רק בשל טעמו התרבותי מזכירה לי תהליכים היסטוריים. אבל לא נעים לדבר על זה בימים אלה של זיכרון.

אז שמי טליה ומעולם לא ראיתי "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר". והאמת, אין פה מסר סמוי או ביקורת תרבותית על סרטי המופת הללו. אני מתה על זאב רווח, את "גברת, תפתחי, זה אני" של יהודה ברקן ראיתי לפחות שלוש פעמים בקולנוע "רינה" בחולון ובכלל, אני מחבבת את כל סרטי המתיחות למיניהם. לא פסגת היצירה או סוגה עילית, אבל הם הצחיקו אותי אז למוות, כולל הסצינה עם הקרפיון בג'קוזי. 






אני מודעת לכך שסרטי הבורקס הם אבני דרך בקיום הישראלי שלנו, חלק מההוויה המקומית המקורית שחסרה פה. הפלאפל לא שלנו, הסביח גם לא, לשווארמה ולחומוס כבר יש אבא ואמא. אז מה ישראלי אסלי אמיתי? זאב רווח תוקע שתי ביצים בפה (את הסצינה הזו אני מכירה, רק שאין לי מושג מאיזה סרט היא לקוחה). האמת היא שזה חמוד ומצחיק. גם את "גבעת חלפון", אגב, לא ראיתי מעולם מההתחלה ועד הסוף, אבל מתה על הגשש.

צפיתי רק בסרט הראשון של "אסקימו לימון", וגם אז רק בזכות רפי מהכבלים הפיראטיים של חולון, שלא הפסיק לשדר אותו בלופים. זו הגאווה שלי. אם כי אחד הגולשים כבר ציין ש"אקסימו לימון" הוא סרט לאשכנזים בלבד, וזו לא חוכמה.

מה שהטריד אותי יותר מכל היה השיוך האשכנזי האוטומטי של כמה מעוקבי, והמסקנה הברורה והמיידית שאני מחרימה סרטי בורקס כי הם לא צ'כוב (כדאי להפסיק לנגן את המנטרה הזאת). אז שלום לכם, אולי שמי הוא לוין, אבל אני חצי מזרחית. זה לא עבד על מי שיודע רק לנגן בראשו מנטרות של קיפוח ולירות אותן ישר בלי מחשבה. אני לא רואה שום הבדל בוויכוח הכוחני והאלים על דעות פוליטיות ברשת, כמו על הוויכוח מהי תרבות ראויה. מה קרה לטעם האישי, לחופש המחשבה או לחופש הביטוי? סליחה, זה קורה כנראה רק במקומות שבהם נהוגה דמוקרטיה.



ייתכן שאתם צודקים ומדובר בחור בהשכלה שאני מודה שאף פעם לא ממש טרחתי למלא, כי לא היו לנו כבלים בבית בילדותי, רק את הערוץ הראשון ואחריו השני. גם הווידיאו הגיע לבית משפחת לוין מאוחר, מכל מיני סיבות. הרדיו היה תמיד דולק, וזה הספיק לי.

ואגב, לזה שטען שמדובר בעניין עדתי, יש לי רק דבר אחד לומר: גם את "פוקסטרוט" לא ראיתי. בעוונותי לא צפיתי ב–15 השנים האחרונות בסרטי קולנוע ישראליים, לא יודעת להסביר אפילו מדוע. יש פה יוצרים מוכשרים, אבל זה לא הם - זו אני. האמת היא שיש לי הפרעת קשב שמקשה עלי לשבת יותר משעה במקום סגור בלי להציץ בטלפון. אני בקושי צופה בסרטים, גם אם הם דוברי צרפתית מתנשאת בקולנוע "לב". זה צריך להיות אפוס ממש מוצלח כדי לגרום לי לשמור על ריכוז או בכלל לצאת מהבית. בינינו, למי יש סבלנות היום לצפות במשהו יותר מ–14 הדקות של הרצאת TED.

ובכל זאת, כדי לא להעכיר את האווירה לקראת יום העצמאות וכדי לא לאבד את אזרחותי הישראלית, החלטתי לתקן את העוול ההיסטורי. וחורים בהשכלה התרבותית זה נחמד תמיד למלא, אבל בקצב שלי. אז לכל המודאגים אני מבטיחה לצפות ב"צ'רלי וחצי" עד יום העצמאות הנוכחי, ואת הצפייה ב"חגיגה בסנוקר" לסיים עד ל"ג בעומר. עם הלך הרוח הזה אני בטוחה שאני קרובה להעלאה לעולה על שיפוד באי התנועה בחג הקרוב.

ואפרופו שיפודים, בימים שבהם אנחנו צולים בכל יום מחדש מישהו אחר על פליטת פה כזו או אחרת, מפתיע איך עוד לא הפכנו את זה לספורט לאומי.