בשוק מחנה יהודה, בירושלים הבנויה מדי, טיילתי לבדי. נדמה היה שהקיץ מנסה לרשת את מקום האביב. החום הפך בלתי נסבל, סיימתי שלושה בקבוקי מים בתוך שעתיים. חולצות רטובות ודבוקות לגופם של המוכרים הבטיחו כי אני לא היחידה שמזיעה.

ובכל זאת, עזורה הגיש את הקובות החמות ואנשים קנו חיטה לחמין של שבת. בדוכני התבלינים הררי חליטות התה הלכו ונעלמו, כאילו המבקרים מסרבים להיפרד מימי החורף הספורים שנתן לנו הטבע הקמצן.

עצרתי ליד אחד מדוכני הבגדים. נתקלתי בכותונות קיץ ארוכות, ורודות, נטולות שרוולים. בדיוק כמו אלו שלבשו הסבתות שלי ז"ל. החלטתי לרכוש כמה, לבשל איתן בבוא השישי ולבדוק את גבולותיו של בן–זוגי. האם יחשוק בי גם כך?



"30 שקל, אם את רוצה קחי שתיים ב–50, יאללה כבר סוף היום", עדכן אותי המוכר ומיד הכניס לי שתיים לשקית ניילון שנשאה לוגו של סופר מוכר. "רגע, לא בחרתי עדיין", נזפתי.

"מה יש לבחור? אלה אותם צבעים. אל תעשי לי פה בלגן!", הוא רטן.

"אבל המידה!".

"אותה מידה, הכל נמתח", הוא הביט בי.

"ואם לא יעלה?"

"תרזי".

"ואם לא ארזה?"

"אז לא תרזי, אשתי שמנה ואני אוהב אותה ככה".

"והכותונות עולות עליה?"

"אשתי הולכת בלי בגדים, הילדים שלנו כבר עזבו את הבית", צחק המוכר.

***

"אבא, התחלת עם השטויות שלך? הפרצוף שלך עוד יעלה לפייסבוק בסוף", יצא מהחנות בחור נאה, לקראת גיל 30. הוא היה לבוש חולצה משובצת, על ידו שעון צנוע וריח סבון נדף ממנו. "סליחה, אם את לא רוצה, את לא חייבת לקנות", הוא התנצל.

"תראו את זה", אמר האב–מוכר. "ויקום המלפפון על הגנן. ואם לא תקנה? מאיפה יהיה לאמא כסף לבשל לכם?".

"אני אתן לה", הבטיח הבן.

חייכתי והגשתי למוכר 50 שקלים.

המוכר בירך אותי בפרסית ונכנס לחנות. "הוא דיבר על הכנסת אורחים - אם יש פריט אחד מיותר בבית שלו, הרי שזו הדלת", הסביר הבן.

ניסיתי לשנן את המשפט בראשי, שלא ייעלם מזיכרוני ברגע שאצא מהשוק. "תגיד", שאלתי את הבן, "אתה יודע איפה אפשר לקנות פה קישוטים ליום העצמאות?"

"דגל?", הוא התעניין.

"דגל, נורות מהבהבות בכחול–ולבן, קצף, הזמנתי כמה חברים לחגוג, מתחשק לי לייצר אווירה", הסברתי.

"בואי, אני הולך לכיוון, אקח אותך לחנות שמוכרת את כל הפיצ’פקעס הזה. אבא, אני מיד חוזר", צעק הבן ושלח ידו קדימה, נותן לי את זכות ההובלה.

"פיצ’פקעס אמרת לי שם? זה לא של עדה אחרת?", התגריתי.

"אמא שלי אומרת שבטח החליפו אותי בחדר הלידה, שאני בן של ווזווזים", הוא צחק.

"הרבה זמן שאתה עובד עם אבא שלך?", שאלתי. לפעמים אני מרגישה צורך לחקור עד עומק כל אדם שאני פוגשת במקרה.

"אני לא עובד עם אבא שלי, אני איש הייטק", הוא גילה. "בסופי שבוע אני מגיע אליהם, כדי לרכך את הפרידה. יושב קצת עם אבא שלי בחנות, עושה קניות לאמא, שומר לאחותי על התאומים. זה גם סוג של עבודה, לא?".

לבי נמלא לרגע. היה בבחור הזה משהו טוב, טהור ולא יהיר. הוא לא התנשא על החיים.

עצרנו ליד חנות מוארת ומסנוורת. בעל הבית לבש חולצה עם הכיתוב "יובל למדינת ישראל". הסתכלתי בה ארוכות ונזכרתי שגם לי הייתה כזו, בגן חובה, לפני 20 שנה.

"את רוצה? עוד נשארו לי כאלה", התפרץ המוכר למחשבותי.

"אבל כבר 70 למדינה, אתה לא עוקב", עניתי לו.

"כמו שאני מכיר אותך דגגה, בטח אתה משכנע תיירים שזה יובל", אמר הצעיר שליווה אותי. "יאללה, מה זה משנה, העיקר חוגגים לאמא", אמר המוכר.

"דגגה פטריוט, כזה של פעם, הוא קורא למדינה אמא", אמר הצעיר. "לארץ! למה למדינה, לארץ!", צעק דגגה.

נכנסנו לחנות. בסל מאולתר שנתן לי דגגה אספתי דגלי ישראל לתלייה, מפיות כחולות ולבנות, נורות מהבהבות וספריי קצף וחוטים לשעת שכרות ושעשוע.

"את ממש פטריוטית, הא?", החמיא המלווה שלי. "הלוואי הייתי כמוך".

"זה נוסע לברלין זה, את יודעת?", הלשין דגגה.

"לא לברלין, לדנמרק, כמה אסביר לך?", התעקש הבחור.

"מה זה משנה, מבחינתי מי שיורד מהארץ עוזב לברלין. מה, אתחיל לזכור עכשיו את כל המקומות של האנטישמים?", התעצבן דגגה והתחיל לספור את הדגלים בסל.

"אתה נוסע לחופשה או עוזב את הארץ?", תהיתי.

"אני נוסע לעבוד שם תקופה ונראה מה יהיה. פה קצת קשה לי", הבחור הנמיך את קולו.

"אל תקשיבי לבחור הזה", אמר דגגה. "הוא עוזב שתי אמהות - את אמא שלו ואת ישראלה".

חשתי אי–נוחות. הבחור נעצב פתאום ונדם. אולי לפעמים השאלות שלי מוגזמות. "כמה מגיע לך?", שאלתי את דגגה.

"100 בדיוק", הוא אמר, "וצירפתי לך עוד שלושה דגלים, עלי, כי את ציונית אמיתית".

שילמתי ויצאנו מהחנות. עמדנו האחד מול השנייה. הפעם החלטתי לשתוק. להודות לו וללכת. "המשכורת טובה יותר שם", הוא הפתיע, "התנאים אחרים. אז יהיה להם קצת קשה בלעדי, אבל יש את אחותי והאחיינים, את אחי ואשתו".

"אל תיקח את זה יותר מדי ללב", הרגשתי צורך לנחם. "ככה גם אמא שלך תוכל ללכת עירומה בסופי שבוע".

הבחור צחק. בירכתי אותו לשלום והלכתי. דגגה הביט בי: "שתדעי לך, אמא אסור לעזוב, זה משמיים". בירכתי גם את דגגה בחג שמח ונפרדתי ממנו.

***

יש סיפור בדואי יפה על נערה אחת שחיה באחד השבטים הגדולים. יפהפייה ממשפחה טובה. המון בחורים עמדו מחוץ לאוהל אביה על מנת לבקש את ידה. אבל לכולם היא סירבה.

גבר אחד, יפה מראה ומבוסס, שלח אליה שליח עם מסר: "אם תסכימי להינשא לי, אבקש ידך מאביך. ואם לא תסכימי, ניפרד בשקט, לא אציק לך".

נתנה הנערה לשליח לשתות קצת מים ומיד השיבה: "תמסור לו שאנשא לו רק אם יגרש את אמו הזקנה מביתו, לא אסכים לגור יחד איתה. ואם הוא לא מסכים, שיחפש מישהי אחרת, השבט גדול".

אחרי ששמע הגבר את דברי הצעירה מפי השליח, חשב קצת ושלח לה שיר קצר:

"אמי, בראותה את צלליתי מרחוק, תצהל.

היפה, בראותה את צלליתי, תמשיך לעסוק ביופיה.

לאמי אין מחסה והשמש לא מרחמת בלהטה.

היפה, אם תבקש לה פינת צל, מצוא תמצא.

תשעה חודשים נתנה לי אמי הגנה בבטנה,

שלוש שנים חלב משדיה. בזרועותיה השתעשעתי".

כששמעה הנערה את מילות השיר, אמרה אל השליח: "חזור אליו, אל בעלי, והגד לו כי אני מסכימה. הוא זנח אותי ולא את אמו, אהבתיו בכל לבי. כל בן יגדל וידמה לאביו, והלוואי שבני ילך בדרכו ולא יזנחני לעת זקנה או בעת בצורת".

***

בת 70 היא ארצי, מולדתי, אמי היפה. ובטוחה אני שכל הזונחים אותה ישובו בבוא היום אליה. כי בכל העולם לא תמצאו פטמה כזו, פטמה זבת חלב ודבש.