הרעש של אמירות השבוע האחרון בואכה יום הזיכרון/העצמאות עשה לי הרבה בלגן בראש. אז כדי לברוח ממנו הגעתי ביום שלישי לבריכה הטיפולית של יוסי אטיאס, ההידרו־תרפיסט, ברמת חן.

הוא במים, מכשיר כדורגלן שהימר על בריאותו ונתן לסנדלר מקומי לתקן לו את רצועות הברך בבית חולים פרטי, והפך אותו לנכה שבקושי הולך. הקורבן במים על מזרן, רתום לחגורות ושרשראות, ויוסי מטלטל את המזרן. במים הוא נדיר, הוא באמת איש מקצוע, על אף שהוא חבר שלי, אני נאלץ להודות.

אני מביט בו עובד, ושומע את הכדורגלן שנח מהסיוט, שואל אותו: "יוסי, תגיד כמה טיפולים עוד צריך?"
יוסי בודק הודעות בטלפון, אפילו לא מביט בו, אבל עונה: "כמה טיפולים? זה תלוי, בדרך כלל זה עד שנגמר לך הכסף. יאללה־יאללה, לא לדבר, טפס למזרן. נו, נו, מהר".



יצאתי לעשן סיגריה, אבל פתאום מהומה. שרון, המעסה שעובדת אצלו, צועקת: "יוסי, בוא מהר, הוא התעלף. יוסי, מה אני עושה?"
אני מביט בו ואומר לו: הלו, פראמדיק, לך טפל בפציינט.
"עזוב, קוף. הוא חרדי בן 18, נתפס לו הצוואר והגב. פעם ראשונה שאישה נגעה בו, אז הוא התעלף מאושר. אל תדאג הוא לא ימות".
תגיד, בלעת ליצן? רוץ תראה מה קורה איתו, מיד.
"צא מהשטויות שלך. יש לי כאלה שלושה מתעלפים בשבוע. שרון (הוא צועק לה מהמים), לכי למקרר, קחי מהמקפיא כמה קוביות קרח ושפשפי לו על המצח והפנים. איך שהוא מתעורר, תגררי אותו אלי לבריכה ותדחפי אותו למים. אני אמשיך משם, כי הוא לא יודע לשחות".
הוא מביט בכדורגלן, שצוחק על המזרן. "הלו, נגמר הקרקס. תמשיך לעבוד, או שאני הופך אותך למים".
החרדי הצעיר מדדה לבריכה, יושב על שפתה כשרגליו במים, ושואל את יוסי אם היא עמוקה. "כן, מאוד עמוקה, שש אמות, אולי שבע".
החלטתי לעזור לצדיק הצעיר, ואמרתי לו שש אמות זה 1.80 מ', אבל עומקה של הבריכה הוא מטר, ואין ממה לחשוש. הוא הודה לי בנימוס, ושאלתי את יוסי מתי מסיימים, כי אני רעב וצריך ללכת לאכול.
"חכה, יש לי עוד טיפול אחד. קצר, חצי שעה".

הגיעה אישה בשנות ה־40 לחייה, נפצעה בתאונת סקי. הוא חיבר לה מצופים ומשקולות לרגליים, משך אותה למרכז הבריכה, והורה לה איך לבצע את התרגיל. הבטתי בהם, ושוב התרשמתי ממנו, איך שהוא יודע לתקן אנשים. פתאום היא שאלה אותו: "תגיד, יוסי, אם לא תתפוס לי בתחת, אני אטבע?"
התפוצצתי מצחוק, ונפלה הכוס מים מהיד. גם הוא צחק והשיב לה: "ברור שתטבעי. זה מרכז הכובד שלך, ואת רתומה למשקולות. לא אני תכננתי איך לבנות אותך, זה אלוהים החליט איך".
היא צחקה, ובמקביל בלעה רבע מכמות המים בבריכה.

# # #

כיפוש התקשרה לברר אם שמעתי את הבומים של המטוסים. אמרתי שלא, אבל זה לא אומר שלא היו. גם כשהתותח מעל מטולה ירה פגזי 205 מ"מ ישנתי ולא שמעתי כלום. אני, יש לי שמיעה סלקטיבית, כפרה.
"אני מאוד מודאגת, מאמי. לגיאצ'ו אין מסיכת אב"כ. ואם תהיה מלחמה?"
כפרות, גם לאבא שלו אין מסיכה, ואף פעם לא הייתה. וגם לסבתא שלו אף פעם לא הייתה מסיכה. היא פותרת תשבצים? הוא יצפה בטלוויזיה.
"אני רצינית, ואצלך כל דבר זו בדיחה", הגיבה כיפוש.
למה ככה? את באמת האמנת שחתיכת גומי מסריחה מעובש יכולה להגן עלייך, אם וכאשר ייפול כאן טיל עם חומר כימי? המסיכות רק עשו את היבואן והיצרן עשירים. זה היה ספין של קולקציית האפסים של אז. לפחות הם לא היו נהנתנים כמו הקולקציה של היום, אבל בשרלטנות? אותו הדבר, כיפוש.
"ובכל זאת, מה נעשה אם תהיה כאן מלחמה?", היא המשיכה.

לא יותר מדי. תשבי עם הילד בבית, תתאמני על החציל הממולא בשר ברוטב עגבניות, שהורדתי לך מאיזה אתר דבילי, ונהיה צמודים למסך, כדי לשמוע את כל הפרשוינים מסבירים לנו כמה אנחנו גיבורים, כי זה מה שאמרו להם לומר. אין לאן לברוח, כיפוש, אבל אל תאשימי את הפרסים, יימח שמם. זה אנחנו מסתלבטים עליהם, ועושים להם טיזינג, כמה הם כלומניקים. אפילו תפסנו איזה יהודון־שפיון שעובד בשבילנו באמריקע, תום פרידמן. והוא שרבט בשבילנו איזה ציטוט של מקור ביטחוני בכיר, שיצאנו עבדאיית על ההפצצה של T־4 בסוריה. מה זה בכיר, כפרה? זה לא רס"ן (במיל') אלוהי צבאות אדוני, בנט. זה או רמטכ"ל, או ראש אמ"ן, או גנרל חכם אחר. ועכשיו אנחנו על הגדר לראות איך יגיבו הפרסים אחרי שהורדנו להם שבעה קצינים וחיילים. הבנת? מאוד פשוט.

"לך הכל פשוט. אתה חי את הפוזה, שלא אכפת לך מכלום. ואתה עוד מסתלבט, וזה מעצבן אותי יותר", היא התחילה להיות חסרת סבלנות איתי.
אני לא מבין במה את מאשימה אותי. אני בקיבינימט הביטחוני־מדיני? אני ביבי או דרעי מהקיבינימט? חוקרים אותי ואת בני משפחתי? דברי איתם, מה את נופלת עלי? אבל זכרי שהבעלבית פה במידל־איסט, זה קומראד ולדימיר פוטינא. והוא, יש לו מונדיאל על הראש ביוני. אז עד אחרי המונדיאל, זה הכל סרק־סרק. תהיי רגועה, כי לפרסים, בניגוד אלינו, יש נבחרת במונדיאל. הם גם חברים של פוטינא, והם לא יהרסו לו את החגיגה. עד יולי וקצת לא יקרה כלום, כי אין כלום. רק נמשיך בטיזינג.
את יודעת מה? הנה בשבילך. אם פתאום מקימים כאן ממשלת אחדות, אז הולכים על משהו גדול, ומתכוננים לוועדת החקירה של אחרי, ומפזרים את האחריות למחדל שיהיה, על כמה שיותר ראשים. בסדר? נתתי לך רמז.

"נתת לי חפירה עכשיו, שאני כבר לא זוכרת איפה היא התחילה, ועל מי אתה מדבר. טוב, אני חוזרת לעבודה. ביי, חיים שלי".

# # #

נו טוף, גם אשתי לא רוצה להקשיב לתיאוריות שלי, לא קרה כלום. סתומיאן עדיין במים, מטפל בגברת, ועדיין אוחז לה בתחת. הרעב הורג אותי, אבל אני צריך להרוג זמן. מהמערכת לא מפסיקים להציק לי איפה הטקסטים, שהתחייבתי לשלוח לפני שעתיים. הורדתי את ה־וי הכחול, שיחשבו שאני נעדר, ואולי יפסיקו. על הדרך אני גולש קצת, ורואה שיש מלחמת קיום בטקס של מירי, כי החזרה הגנרלית של מפיקת העל, אפעס הייתה ארוכה מדי, והטקס נמשך שעתיים וחצי. לא מבין, מדוע היא לא לקחה את קווין מ־unreal, שתסדר את העניין.
אז עכשיו דורשים המפיקים, שעובדים אצל מירי בטקס, שהנואמים יקצרו. לא ידעתי שיולי אדלשטיין כתב נאום של 15 דקות! בנאדם, זה אלפיים מילה מינימום. שוב אתה מזכיר את הגולג? תקצר בחצי.

הא, ומהמלך שלנו דרשו לרדת לשש דקות. אבל - וזה חשוב - הוא לא היה בגנרלית, וייתכן שבשידור הישיר הוא ינאם 25 דקות. אתם כבר יודעים מה היה שם. אני, בזמן כתיבת שורות אלה, בטוח שידבר שם על החקירות, איראן, טראמפ, אשתי שרה (לפחות שלושה אזכורים. לפחות!), שגרירות בירושלים, אבו מאזן זה לא פרטנר, חמוצים, סמול בוגדני, BDS, הקרן החדשה, אוגנדה, פליטים, השקעה בדרום תל אביב, הטפשורת אוי הטפשורת, פסקת ההתגברות, השופטים הסמולנים האלה... ואת כל זה רציתם ב־600 מילה, שזה חמש דקות? הלו? הוא צריך 40 דקות מי־ני־מום. ויולי מהכנסת, ממש לא חשוב.

ומה היה קורה אם הטקס היה נמשך שלוש שעות? כשהייתי בקובה, פידל קסטרו נאם 5.20 שעות(!) ואף אחד לא מחה, ההפך הוא הנכון. ג'מעתו בהוואנה דפקה ליטרים של בירה ירודה, עם חיזוקים של מוחיטו וקובה ליברה (על בסיס רום ירוד), ורק רצתה עוד מהמנהיג. אז לא תיתנו לביבי 40 דקות? יאללה, מירי, צאי עליהם, על הסמולנים האלה.
והיה עוד קטע מצחיק בדיווח: השרים מתלוננים שהושיבו אותם רחוק, ורק מירי יושבת קרוב למלוכה. נו באמת, חבר'ה, די כבר עם האגו המטופש. אנחנו בטקס ממלכתי, שמציין מעבר מ־23,676 חללי מערכות ישראל ליום העצמאות ה־70. תנו כבוד לאלו ששלחתם למות על קידוש הכיסא שלכם באגם הדרעק. מה נסגר איתכם?

# # #

יוסי סיים את הטיפול. הפציינטית יצאה מהמים צוחקת ומאושרת. "אין עליו", היא אמרה, "הוא קוסם".
אני יכול להסביר לך משהו, גבירתי?, שאלתי אותה.
"בטח, עכשיו לא כואב לי כלום".

שמעתי אותך גוערת ביוסי על הקטע של האחיזה בישבן. זה רפלקס מותנה אצלו. הוא היה בחיל הים, ולימדו אותו שבמקרה שיש הפצצת טילים כאשר הלוחמים במים, הם חייבים לנקוט שלוש פעולות מיידיות להצלת חייהם: לשכב על הגב במים; לסגור את הפה; לאטום באצבע את פי הטבעת. שלוש הפעולות האלה אמורות למנוע או להקל אפשרות של פגיעה באיברים פנימיים בחלל הבטן. עכשיו, כאשר אנחנו בכוננות ספיגה מהפרסים, חיזבוללה, ואולי קצת קרטונים מעופפים מעזה, הוא מגיב אינסטינקטיבית להנחיות משירותו הצבאי.
היא התפוצצה מצחוק. "אני לא מאמינה. אתה מעביר עלי קטע. יוסי, זה נכון מה שהוא אמר?"

יוסי הסתובב במים, אוסף את כל הנודלס של המצופים והמשקולות. "לא שמעתי מה הוא אמר, הוא אומר הרבה דברים, אבל הרוב שטויות".
אז היא סיפרה לו, והוא בלי בעיה בכלל, אמר שזה נכון, שהכל נכון.
"באיזו יחידה שירת בחיל היום?", היא הפגינה אמפטיה. "לא, אני לא יכול לומר לך. זה מידע מסווג, באמת אל תכעסי עלי".
היא הביטה בו משועשעת. "יוסי, אני מה זה מבינה אותך. תגיד, אם תהיה מלחמה, אתה תמשיך לעבוד, או שתצא למילואים?"
לא יכולתי יותר. תגידי, יקירתי, איזה מילואים? הוא בן 61, מה הוא נראה לך, מפקד השייטת?
"תראי", הוא ענה, "בעיקרון אני פה, אלא אם יחליטו לקרוא למקצוענים. אז לא תהיה לי ברירה".

יאללה, יוסי, בוא נלך לאכול, הרגת אותי, אמרתי לו. יצאנו מהמתחם, פתאום ראינו את הנער החרדי המתעלף.
"יוסי, חזר לי הכאב. מה לעשות?", הוא שאל.
נעצרנו, ואמרתי לו איזי, איזי, יוס, הוא גילה את האור ולא יודע איך להתמודד.
"תקשיב, צדיק", הוא אמר לו. "מתחת שריר בצוואר. אתה יכול לחזור לשרון, אבל בלי להתעלף, כן? או שתלך לכירופרקט, תשאיר לו 300 שקל. הוא יעשה לך נזק בלתי הפיך, ואז ניתוחים ועניינים. אז מה אתה רוצה לעשות?"
הצדיק הביט לאדמה ואמר בשקט: "אני חושב ששרון זה הכי טוב. תדאג לי לתור?"
בטחחח, צדיק, אמרתי לו. לך הביתה, תקנה בנגיי, זו משחה שתעזור לך עם הכאב. יוסי ידאג לשאר. הוא עזב בצעדים מהירים, יוסי ואני חייכנו. שמע, גאון, זהו, הוא מכור למסז'ים. לשרון יש כאן לקוח להרבה שנים. רק שלא יתפגר בטיפול.
"אני מכיר אותם 30 שנה, קוף", ענה המומחוי, "אני מרחם עליו. איך הוא יסביר לרב ולחבר'ה בישיבה שאישה טיפלה בו? בשבילך זו עוד פארטייה. בשבילו זו התמודדות רגשית איומה. אל תקנא בו".

# # #

השמש עוד לא שקעה, אבל זה יום מיוחד. יום הזיכרון, זה מועד שחייבים לדקדק בו, קלה כחמורה. להיזכר, לבקר, לעלות לקברים של הפרחים - 23,676 נופלים - שהלכו מאיתנו. ביממה הזו איני בא חשבון עם חרדים שהם אנטי־ציוניים, הם לא מעניינים. את החשבון ניהלתי בראשי, עם כל הגנרלים, המטבחונים, הקבינטים ושאר ירקות, שתמיד טועים בהערכות המוקדמות.

אני זוכר את ששת הימים, כאילו הייתה אתמול. כך גם את יום כיפור ב־73'. בלבנון כבר הייתי, וראיתי את הביזיון מקרוב. כבר אז, כאשר ראיתי ביקורים של שרים וגאונים אחרים, נשבעתי לעצמי שלעולם לא אאמין להם ובהם. לימים התלוויתי לחלקם כעיתונאי, בענבי זעם ובלבנון השנייה. הם משקרים באותה טבעיות שבה הם נושמים. הם ממוקדים בתפקיד הבא, שכדי להגיע אליו הם חייבים להישאר נקיים, שמישהו לא יעתור נגד המינוי, שהוא לא יבחר בהם בקלפיות.

והשיטה מנציחה את עצמה. בסוף הם רבים על קרדיט בטקס, או על מקום בשורה הקדמית, כדי שיצלמו אותם. שיידעו שהם שם. וביום ראשון, הכל מחדש. לריב, לטנף, לשקר, להשמיץ, להאשים, להרוס, להחריב - כי רק האגו חשוב, והמטרה מקדשת את האמצעים. את כל האמצעים.

זה עצוב, אבל זה מה שיש, כי אין מקום אחר שחשוב לי מספיק, כדי שארגיש שייך. אז אני מקווה שלא יהיו כאן שגיאות פטאליות מצד ההנהגה, שתגרום לכך שגם המקום הזה כבר לא יהיה בטוח.
שאולי כבר לא יהיה בכלל.

tguvot@maariv.co.il