למען הסר ספק, אין לי מושג אם תפרוץ בקרוב מלחמה אזורית בין ישראל לאיראן, מלחמה מקומית בזירה הסורית, או אפילו מלחמה פצפונת באיזה קן טרור של שלוחים איראניים: חיזבאללה או חמאס. ולגמרי בסדר שאין לי מושג מתי, אם בכלל, תפרוץ המלחמה. אני אזרח שאין לו כל נגיעה למקורות מודיעיניים. העובדה שהייתי לפני כ־20 שנה קצין הרפואה הראשי בדרגת תת־אלוף מכשירה אותי לכל היותר לחזות מה יהיו סוגי הפגיעות במלחמה הבאה, כמה מיטות אשפוז יידרשו במערך האשפוז העורפי של ישראל, וגם, לצערי, מה יהיו לקחי חיל הרפואה אחריה. תפקידי הצבאיים לא הכשירו אותי לנבא אם תפרוץ מלחמה. גם העובדה שהייתי חבר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בעשר השנים שכיהנתי בה - אינה מסייעת לי בחיזוי העתיד הביטחוני. היא רק העניקה לי נקודת התבוננות קרובה במעריכים המקצועיים.

וזה העניין החשוב: גם אם יקום היום או בשבועות הקרובים רמטכ"ל לשעבר, ראש אמ"ן במילואים או ראש מוסד בדימוס, ויחוש אל אולפן הטלוויזיה בשעת צפיית השיא ויעריך כי רבה הסכנה למלחמה קרובה - ייתכן שהוא צודק. אך בהחלט גם ייתכן שהוא טועה. משום שגופי המודיעין שלנו (וגם של כל שאר המדינות) יודעים לספור טנקים של האויב. הם יודעים כמעט הכל על מטוסי האויב, על מיקומם וחימושם, על מצב התחזוקה של המנועים ועל שעות ההכשרה של הטייסים ורמתם, או על טווח הכטב"מים שלהם וציודם, משקל ראש הקרב של הטילים, טווחם ודיוקם. אבל אין הם יודעים כמעט דבר על כוונות האויב. גם לא על כוונות קברניטי ישראל. והרי אין איש מעלה על דעתו כי לו נודע להם, במקרה או שלא במקרה, כי בכוונת ישראל לצאת בקרוב למלחמת מנע נגד איראן או גֵיסותיה בסוריה, היו מודיעים על כך לציבור. ולפיכך, כל דבריהם הם בגדר הערכה בלבד של כוונות האויב. הערכה ולא ידיעה. וגם הערכה של כוונות קברניטי ישראל. והערכה על הסכנה הצפויה מהתנגשות הכוונות הללו.

קראתי השבוע את דברי האלוף (במיל') עמוס ידלין, שהיה ראש אמ"ן. והוא אמר: "כשאני מסתכל על חודש מאי, אני אומר שלא היה חודש מאי כל כך מסוכן מאז 1967". ועוד אמר: "כשראשי המדינה מדברים על ישראל כמעצמה, זה גם מזכיר לי את הצלילים של 1973".



אני מחבב את ידלין. הכרתי אותו ולמדתי להעריכו בעת שירותי הצבאי, וגם בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אבל כמי שהיה ראש אמ"ן הוא ודאי זוכר מה אמר פעם שמעון פרס, בכעס רב, בוועדת החוץ והביטחון: המודיעין תמיד נכשל בהערכת כוונותיו של האויב. ואם ידלין הזכיר את הסכנה ב־1967 ואת הזחיחות ב־1973, ראויים הדברים להיאמר: הסכנה החמורה לישראל ב־1967 לא הייתה במלחמה שהביאה לניצחון הגדול ביותר בתולדותינו, אלא באפשרות שמנהיגי המדינה אז היו נמנעים מלפתוח בה. והזחיחות ב־1973 נבעה דווקא מהערכה יהירה ושבוית קונספציה של ראש אמ"ן דאז, אלי זעירא, שקבע שוב ושוב כי לא תהיה מלחמה.

שבתי ונזכרתי בכל הדברים הללו השבוע לא רק בגלל דברי ידלין והערכתו כי סכנת המלחמה גדולה וקרובה, אלא גם כי קראתי לאחרונה בספר "לכבוש את ההר – המערכה בזירה הירדנית במלחמת ששת הימים". המחקר הזה, שנכתב במחלקת ההיסטוריה של צה"ל לאחר המלחמה, פורסם לאחרונה שוב במלאת יובל למלחמה. מהספר למדתי כי תוכניות כיבוש הגדה המערבית אושרו בצה"ל כבר ב־1965. אך לא היה בהן כדי להעיד על כוונותיה של ישראל כי ההחלטה לבצע אותן נפלה רק כתוצאה מפתיחת מתקפה ירדנית,לאחר שישראל פתחה במלחמה בחזית המצרית, ולא כיוזמה של ישראל.

ולפיכך, גם אם יש בידי המומחים למודיעין היום העתקי תוכניות תקיפה מצד איראן או מצד ישראל, על תל אביב או טהרן או במרחבי סוריה - אין בכך כדי להעיד על מלחמה קרובה. כי זו תלויה בכוונותיהם של המנהיגים. ומה בכוונתם של המנהיגים - איננו יודעים. ובהחלט ייתכן כי גם הם אינם יודעים.