כשפגשתי את וויסאם בחדר האוכל בבית המלון בירדן, רצתי אליו כאילו אנחנו מכירים שנים. הוא לא ידע מי אני, אבל אני ידעתי שהוא הסטודנט מבגדד ושאני חייבת לספר לו שיש גם בי חלק משם. שאני אומנם לא יודעת עליו כמעט כלום ודי באשמתי, אבל אי אפשר להתעלם מהשורשים. התחברנו מיד, כמובן.

אני כבר לא זוכרת מי התרגש יותר מבין שנינו. הצגתי את עצמי ומיד התחבקנו כמו שני אחים אובדים שגילו זה את זה אחרי שנים של גלות. גלות בבל. מוסלמי ויהודייה שהסבתות שלהם צעדו באותן שנים באותם רחובות. במשך ארבעה ימים ניסיתי לנצל כל דקה פנויה אפשרית כדי לשוחח איתו ולשמוע את כל מה שרציתי לדעת. כמעט הכל.

המסע לחיפוש השורשים מגיע למעמקים חדשים דווקא כשכבר אין את מי לשאול. אני מניחה שזה אנושי וקורה לכולנו, כי טבע האדם הוא לקחת כדבר מובן מאליו את הסבא או את הסבתא ולדחות למחר את השאלות החשובות שצריך לשאול. אני עדיין מנסה לעמוד על טיבו ונחיצותו של חקר העבר הפרטי המשפחתי, וכרגע לא ממש בטוחה מה הגילוי על שורשי יצליח לשנות אצלי. אלא שהעיסוק בכך שואב אותי לאחרונה למחוזות מופלאים, שרק גורמים לי לרצות לדעת עוד ועוד.



כשאדווין שוקר, יהודי לונדוני נסע לפני כמה שנים לבגדד כדי לחפש את בית נעוריו, הוא עצר בבית הכנסת הוותיק על שם מאיר טוויג, מהגדולים בעיר שעדיין עמד על כנו ונראה כאילו לא פגעה בו המלחמה. הוא מספר על אביו שנהג להתפלל שם ועל המבנה שהיה לנוף ילדותו. כל זה קורה בסרט הדוקומנטרי "זכרו את בגדד" של הבמאית הבריטית פיונה מרפי, שעוקב אחר סיפורם של כמה מחבריה יוצאי עיראק, שהגיעו ללונדון בשנות ה־70. אני מתעכבת דווקא על הסצינה הזו שבה אני צופה שוב ושוב בשבועיים האחרונים, מכיוון שמאיר טוויג הוא הסבא של סבא שלי.

אחרי שנתקלתי במודעה על אירוע שנערך במשכנות שאננים בהשתתפות אלי עמיר, שגם מופיע בסרט, הייתה לי תחושת בטן שאני צריכה להתעקש לראותו יחד עם אמא שלי, ואולי לסגור גם לה כמה פינות מטושטשות ועלומות. כי לא רק נכדים, גם ילדים לא נוטים לשאול את מה שצריך בזמן. הם מנסים לברוח מנוף הילדות של הוריהם, להיטמע בהווה ובמציאות חדשה ממקום נקי. אני יכולה להבין את זה היום, אולי יותר מתמיד.



והנה לפתע הסיפורים של סבתא, השמות והמראות מקבלים בפעם הראשונה פנים, צבעים וצורות. המשפחות שמופיעות בסרט לא היו זרות לי בשמותיהן, רסיסים של זיכרון מסיפורים של סבתא חזרו אל אמא שלי ועברו אלי. לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה חבל שהסרט לא יצא לפני חמש או שש שנים, כשסבתא עוד הייתה בחיים.

הגילוי מפתיע ומרגש, מכיוון שלא גדלתי על הסיפור בכללותו. כשהייתי ילדה שמעתי רק רסיסי סיפורים קטנים מסבתא, שנסבו בעיקר סביב עושר בלתי נתפס וחיים נפלאים, בניגוד למה שחיכה להם כאן. לא שמעתי מילה אחת רעה על המולדת ההיא, רק געגוע.

הסיפורים של סבתא ושל המשפחות בסרט אולי לא מספרים את סיפורם של כל יוצאי עיראק, אך הם נמצאים בקו אחד משותף שאליו קשור כל מי שנולד וחי בבגדד. בעיקר בני המשפחות היהודיות האמידות, אלה שבכירים במשטר העיראקי היו מסתובבים אצלם בבית בנשפים ובמשחקי קלפים, והעניקו להם תחושה - שתתברר כמוטעית בהמשך - שהם מוגנים. הם הרגישו כמי שחיים בבועה, שגם אם נסדקה פה ושם היא לעולם לא תתנפץ, בעיקר אם יש לך כסף ואתה מקושר לשלטונות וכל המדינה בידך.

אני מודה שהייתי בטוחה תמיד שמדובר בסיפורי אלף לילה ולילה שסופרו לילדה שלא מצליחה להירדם. כשבגרתי חשבתי שזה היה אולי חלק מניסיון להקל על ההווה המריר בעזרת אידיאליזציה של העבר. גם לא היה מי שיאשר או יכחיש את הסיפורים, ואז הגיע הסרט ואישש לנו את כל מה ששמענו.
כשוויסאם עמד מולי בחדר האוכל במלון, הוא משום מה הזכיר לי את סבתא, ממש לשבריר שנייה. שנתיים וחצי שהיא לא פה, ואני מניחה שהחיבור הזה שפתח תיבת קסמים לא הופיע בחיי סתם בלי סיבה. לפעמים הזמן הנכון להבין נקודות עלומות שמיאנו להתייחס אליהן במהלך החיים מכל מיני סיבות, מגיע דווקא כשנדמה לנו לרגע שזה כבר מאוחר מדי.