אז מה היה לנו השבוע? השלמתי את החסר ב־suits כי בת הזוג השתלטנית של מייק רוס או־טו־טו תהיה נסיכה בריטית; גם ב"מיליארדים" אני מעודכן, וכמו רבים אחרים הופתעתי שהפסיכית המפוצלת (קוראים לה היפסטרית, בסדרררר) שמנהלת לאקס את הממון, יש לה תשוקות כמו לאדם רגיל, אם כי לא שמעתי מה החצי השני שלה אומר על זה.

ברורררר שראיתי גם את קרי עם ההפרעה הדו־קוטבית ב"הומלנד", והשתוממתי מדוע היו חייבים לתלות את הג'ינג'י לפני ארבע עונות, כי מאז היא רק בנסיגה מתמדת. ואם כך פועל ה־CIA, פלא שהם פספסו את האביב הערבי? ממש לא.

אבל השיא נרשם בפרק סיום העונה השלישית של unreal, כשהפסיכוזה של רייצ'ל קבעה שיאים חדשים, ושוב קווין קינג הצליחה באמצעות מניפולציות ההישרדות להפגין כאילו העצמה נשית בתביעה הייצוגית נגד גארי, נשיא הרשת. גועל נפש בוגדני.



כם כיפוש חשבה שהיא סופר־מועצמת, וכרגיל התייחסה אלי כפי שיורם שפטל מתייחס לסודנים ולאריתריאים. "מאמי, אין לי כוח להוריד את סנדי", אמרה.
אז מה לעשות? אמרתי לך לפני שצפית בפרק, אבל אמרת אחר כך. שיחקת על זמן, מול אחד שמשחק על זמן כמעט 60 שנה, והפך את זה לאומנות. יאללה, תורידי את הכלבה.

"תהיה מתוק, תוריד אותה אתה. אני עייפה".
כיפוש, אני כבר צופה בבאיירן־ריאל, תתקדמי.
"בסדר, אני אוריד. אבל תדע לך שאני מחפשת לה קיבוץ. רק שתדע".

עצרתי את השידור ועניתי לה בזו הלשון: אחרי מספיק שנים איתי, את כבר היית צריכה לדעת שאני לא מגיב טוב על איומים. יש לי דפקט כזה מלידה. ראית את השרץ הזה דורון ג'מצי משחק לי עבדאיי באולפן וחשבת שגם את יכולה, אז הנה החדשות ועיקרן תחילה: את לא. הסמרטוט הזה היה קרוב לשפיץ, אלא שבועז העורך התחנן לי באוזנייה: קוף, תרגיע. אני מבקש, קוף תעשה לי עם הראש שאנחנו לא מאבדים את זה. קוף, אני מבקש. אז איכשהו שלטתי בעצמי. אבל כאן אין עורך ואין לי בוס על הראש, תורידי את סנדי. עכשיו תורידי.

אז סנדי ירדה עם האישה, ושתיהן שבו בתוך חמש דקות. "סנדי עייפה, מאמי, אז חזרנו מהר", הסבירה כיפוש.

# # #

המשכתי לצפות בריאל מפרקת את באיירן, קצת שעמם אותי, אז גלשתי במקביל. בטוויטר כולם תקפו את ניסו שחם, שזוכה משבעה סעיפים בכתב האישום שהגישה מח"ש נגדו, אבל הורשע במעשה מגונה. אצלי ניסו הורשע בכל הסעיפים, אבל אני מכבד אותו על מאבק של ארבע וחצי שנים. האיש עשוי מחומרים אחרים, שאין היום לכל אחד; מפקד בארגון ששליש מכוח האדם שלו הוא נשים; רשאי כמובן לנהל מערכות יחסים, רק לא עם פקודות שלו במשטרה. שחם התנהל כמו הרוב המוחלט של עמיתיו לספ"כ במשטרה; הרי זו הסיבה שתשעה ניצבים הודחו, או פרשו רגע לפני ההדחה.

מעצבנת אותי הטהרנות של כל מיני טיפוסים ברשתות החברתיות, וכמובן באגם הדרעק וארגוני ההעצמה לנשים. נכון שכממ"ז וקצין בכיר עבר שחם על החוק בהתנהגותו וניצל את כוח המשרה והדרגה הבכירה; אבל, צריך שניים לטנגו. מה קורה עם הקצינות והנגדיות שקיימו איתו מערכות יחסים בהסכמה? מדוע מח"ש לא דרשה להעמיד גם אותן לדין? הרי מדובר בנשים בתחילת העשור השלישי והרביעי לחייהן, בעלות ותק בארגון ומודעות לפקודות האוסרות על מערכות יחסים פנימיות.

הרי הן לא התלוננו, זה תיק שתפרו לו עמיתיו לספ"כ, כדי להוריד אותו מהמרוץ למפכ"לות, אז איפה החלק שלהן בביצוע העבירה? בפס"ד של השופט נקבע שהן קיבלו הטבות שונות, כגון קידום - אבל בעברית פשוטה זה אתנן בתמורה למעורבותן בפרשיות רומנטיות. מדוע לא נוקטים לכל הפחות צעדים משמעתיים נגדן ולא מדיחים אותן מהמשטרה?

אני מבהיר: הן לא קורבנות עבירת מין, הן שיתפו פעולה מרצון ומששון, כך לפחות העידו. אבל להן יש לובי פסיכי, יש אווירה אוהדת כמו קמפיין MeToo#, ומובן שיש גם גברים טהרנים, שמצקצקים בלשונם וגורמים לנשים להתעטף בזהות הקורבן: "נכנסנו עם בכיר למיטה - זו רק אשמתו, אנחנו צדיקות".
כך מנהלים פה את העייסק ברשתות החברתיות. בית משפט הוא פארטיה, מח"ש מתנהלת כישות בפני עצמה; ברצותה תעמיד לדין, וברצותה לא - תלוי בתמיכה שיש לחשוד. על הדרך סולק מהמשטרה סגנו של ניסו שחם, תנ"צ נסים אדרי, משום שלא עדכן את המפקדים על מעשיו של הממונה עליו. בית המשפט זיכה את שחם בכל המקרים שעליהם ידע לכאורה תנ"צ אדרי. אבל איתו מיצתה מח"ש את הדין כבר לפני ארבע שנים. מי יפצה אותו על העוול שנגרם לו? אז סילקו עוד מועמד למפכ"לות לקדנציה הנוכחית, או לקדנציה הבאה. כך זה עובד אצלנו.

ניסו שחם בבית המשפט . צילום: אבשלום ששוני

# # #

על הבוקר כשעוד נמנמתי, שמעתי את גיאצ'ו אומר לסנדי שכבר הוא חוזר לשחק איתה, אחרי שייקח לי את הטלפון. הוא פסע על קצות האצבעות, ניתק את המכשיר מהמטען ורצה לצאת מהחדר. שלחתי יד עצלה, כמעט תפסתי אותו, אבל הוא חמק בזריזות. נרדמתי שוב.

כיפוש העירה אותי: "מאמי, אנחנו באיחור, אז תוריד את סנדי. בסדר?"

לא עניתי, אבל ברגע שהם יצאו לגן ולעבודה, התחילה הכלבה לנבוח בטירוף. למה ככה, נבלה? כשכיפוש כאן את לא פותחת את הפה! את אילמת, כי את מרגישה שאת צפויה לגירוש אצלה. למה להתעלל בי? אבל קמתי, נכנסתי לכפכף וירדנו לקפה.

כמו תמיד כשאנחנו מגיעים למרכז המסחרי, אני משחרר אותה שתרוץ קצת. היא לא פוגעת באף אחד, כולם אוהבים אותה. אבל תמיד יש איזו פולנייה ששכחה איפה החנתה את המטאטא שלה לפני שבאה לקפה. ואחת כזאת נפלה עלי עוד לפני ששרונה הביאה את הדאבל אספרסו ושייק המלכים. שימון וברזי כבר ישבו שם, ולשימון יש לולה. אבל הפולנייה צעקה: "של מי הכלב הזה, למה הוא משוחרר. אני פוחדת מכלבים".

גברת, שקט. קודם כל שיהיה כאן שקט. את פוחדת? זה לא טוב. לכי תעברי טיפול, אני ממליץ בחום.
"לא רוצה טיפול. רוצה שהכלב יהיה קשור במלונה. למה היא משוחררת ורצה עם הרצועה?"
הבנתי אותך. תגידי, למה לך אין רצועה? ולמה את מסתובבת חופשייה? את סכנה לאנושות עם הפחדים שלך. תראי איך הכלבה מבוהלת ממך, היא מחונכת יותר ממך.
"אני אביא לך שוטר, חוצפן".
בסדררררר, לכי תביאי את ניסו שחם. אבל יש בעיה, הוא אוהב כלבים, היה לו אחד כאשר היה סוכן סמוי. טוב, שחררי אותי באמשל'ך. לכי חפשי איפה החנית את המטאטא, ותעופי הביתה בבה־יגא.
שימון התפוצץ מצחוק. ברזי שאל אם אני מתגעגע למוסד הסגור. "תעזוב את האישה ותקשור את הכלבה המטורפת", הציע, "היא גדולה כמו סוס, אנשים פוחדים ממנה".
ואז הגיע הדוור, ואמר: "קוף, יש לך רשומים מהעירייה".
לא ראית אותי, תתקדם.
"די, למה ככה? זה לא ייעלם".

טוב, תן לי לראות. אז ראיתי שיותר ממחצית הדוחות הם על כיפוש, אבל גם אלה שעלי הם מאותה כתובת, הגן של גיאצ'ו. חתמתי לדוור.
פתחתי את כל השמונה, וחטפתי עצבים. הגן של גיאצ'ו נמצא בשכונה. אין לידו מקומות חנייה פנויים. מדובר בשתי חטיבות בגן, בסך הכל כ־60 תלמידים. ההורים נאלצים לחנות בחניה כפולה בהפקדת הילד או הילדה ובאיסוף, או לחנות באדום לבן בפינת הרחוב - בשכונה שאינה כביש סואן במיוחד. אז העירייה שלחה את הפקח התימני המאוס, המוכר לנו היטב, ציידה אותו במצלמה, והוא דופק יומיות.

מאחר שבהיתקלויות איתנו הוא חוטף שפיי־של־הלייף, הוא מצא לעצמו פינה עם זווית צילום טובה, וחוסך את העימותים הקולניים עמנו, היעילים הרבה יותר מטיפול פסיכולוגי אצל איזה גונב דעת. אגב, גם הרבה יותר זולים.

"עזוב, קוף, זה נשק שולי. זה המחיר של לחיות כאן", אמר שימון. "לי יש אלפיים לשלם, חבל על העצבים".
ברזי ישר ביקש את האשראי שלי, כדי לשלם להם. "תן לי מהר. הרי לא תשלם, ויהיה כפול, אני מכיר אותך", טען.
עזוב אותי, כיפוש תדאג לזה. טלפנתי אליה. כפרות, העירייה מחפשת אותך, למה את עושה עבירות חניה?
"אני? אני לא מאמינה. זה בטח אתה. לא נורא, אני אשלם".
לא, את לא. אנחנו הולכים למשפט, ונגיד לחלאות האלה את האמת: במקום לייצר מקומות חניה ליד מוסדות חינוך, הם קונסים את התושבים.
"אין בעיה, מאמי. אני אשלם, אתה תריב. אין לי כוח אליך. אתה חייב להתבגר. יש לי הרבה עבודה, נדבר".

# # #

ואז הגיע "חתולה", מפיק שאנחנו מכירים מהעבודה. הוא החזיק שקית של בגדי ספורט, בדרכו למכון הכושר. עזוב אותך משטויות, אתה רוצה להיפצע שם? שב איתנו, אמרנו לו.

"לא, אני חייב להתאמן. אני גם בדיאטה", ניסה להתנגד.

ואו, רואים עליך שינוי. כמה כבר הורדת, 600 גרם? גם בהיקפים אני רואה שינוי, לפחות סנטימטר הפחתת, בנאדם. רואים שאתה משקיע. אתה יודע מה, לפני האימון אתה חייב קצת פחמימות. ארוחת בוקר? קצת בורקסים עם ירקות? נביא לך גם תרד - שתהיה פופאיי.

"למה אתה חייב להיות שטן, קוף?"
די חתולה, ממתי אתה ספורטאי? איך עברת את החגים?
"לקחתי את המשפחה לעקבה. מלון קמפניסקי, חצי פנסיון, זול ב־60% מאילת על חצי פנסיון ולא רק ארוחת בוקר. שירות מדהים, אוכל מצוין, שבע בריכות במלון, חוף ים מדוגם עם חול מסיני. מומלץ".

אז עברנו לשיחה על אילת, הייתה תמימות דעים של מיאוס מהעיר שאין בה כלום מכלום, ואולי עקבה זו העתיד. שוב טלפנתי לאישה. מה את אומרת? אולי במקום רודוס בקיץ ניקח את הצדיק לעקבה? אני אקח אתכם גם לפטרה, תוכלו להתחבר למאיר הר־ציון ואחרים שסיכנו את עצמם בשביל עתיקות של עיר נבטית. מה את להגיד?

"לא מאמי, לא מתאים. אני פוחדת שם".
ממה את פוחדת, אם עוד לא היית? אפשר לחשוב שאת חיה באיי סיישל. בעקבה אין פיגועים, כי כולם פוחדים מהמלך עבדאללה. אם איזה שבט מתנמר על השלטון שלו, הוא שוחט כמו אבא שלו בספטמבר השחור. אני סומך עליו יותר מאשר על הממשלה שלנו. איך זה?
"זה מצוין, אבל אנחנו לא נוסעים לשם, ולא נדבר על זה יותר. אבל גם לא ניסע לאילת, אל תדאג. תשאיר לי לטפל בזה. תבוא רק עם מצב רוח, שלא כולל תלונות על כל דבר".

מזל שלא נוסעים לאילת. יש שם שיטפונות עכשיו, הכל מוצף. אולי בעקבות הגשמים נחזור לאום רשרש, ונבנה הכל מחדש.

# # #

נפרדתי מהשולחן של הבטלנים ולקחתי את סנדי הביתה. טלפן אלי מישהו ממס הכנסה. "שמע, צדיק, החלטנו לעשות סדר עם הכדורסל שלך. אנחנו עוברים על כל רשימות המתאזרחים בכדורסל. התברר לנו שהקבוצות רימו בדוחות המס בנתוני השכר. רשמו את המתאזרחים לפי מספרי דרכון, במקום מספרי תעודת זהות. איך אתה אומר כל הזמן: צריך להחזיר את הגוזלים הביתה? אז נביא כסף למדינה. מה אתה אומר?"

הא בנאדם, אתם צדיקים, הלוואי שתחלו בצרעת. כמה זה, שבע שנים אחורה כפול כ־70 מתאזרחים? ימבה כסף.
"כן, אחי, מיליוני דולרים".
תגיד, מה עם קצת כתבי אישום? מתאים לנו חקירות פליליות. אולי תסגרו את הליגה? תן לי קצת דם.
"לאט לאט. לא יהיה שבע שנים, בדוחות שכר הולכים על שלוש־ארבע שנים. אבל נקיז דם, אל תדאג. יאללה, תעיף לי את זה ברדיו, זה מתנה ממני בשבילך, אפילו שאתה אומר לי כל הזמן שאני חלאה".
תודה, יקירי, שיהיה לך יום קסום, אינשאללה תאבד את הראייה לשבוע. עלוקה.

איזה יופי זה שלא מפסיקים לרמות אצלנו בליגת החאווה של שמוליק פרנקל? כל חוק מדינה הוא המלצה בלתי מחייבת בשבילם. עושים כבוד ליהדות, שהיא לא דת אלא תעשייה. את הקטע הזה של "מתאזרחים", חייבים להעיף מהספורט. המציאות המצערת שאריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד, היה מעורב במתן אזרחות לריצ'י האוול שעבר מהפועל תל אביב כזר שהגיש בקשה להתאזרח, והיה לאזרח־על־מלא בהפועל ירושלים, חייבת להיחקר במשטרה. עשו כאן סיבוב, שרק מצנעת הפרט של האישה המעורבת אני נמנע מפרסום מלא של הפרשייה. נכון שמאז כבר שילמו לה קצת כדי שתשתוק, אבל זה מקובל אצלנו בכתריאליבקה. חקירה של שעתיים, כולל הפסקת אוכל מחמגשית וחבילת טישו לדמעות, ויש לנו עדת מדינה לתפארת מדינת היהודים.

בערב חזרתי הביתה למרק ולהכרזה של כיפוש: "מאמי, החלטתי לעבור דירה. אני רוצה דירה גדולה יותר. קבעתי עם מתווך ליום ראשון. רוצה לבוא?"
סליחה, ממתי אני מתעסק בדברים כאלה? יש לי רק כמה דרישות: אחת, אנחנו לא משנים כתובת. קשה לי לעמוד בתור למשרד הפנים, את יודעת שזה לא בריא לי; שתיים, שתהיה קומה ראשונה, לחזית. שלמטה יהיה דשא לסנדי. דשא גדול, כן; שלוש, בזמן ההעברה אני לא בארץ. מובילים, ניקיונות ושטויות עושים לי רע. אני אתקשר מחו"ל לוודא שהטלוויזיה עובדת ושרואים את ערוץ הספורט; ארבע, אני בכלל לא רוצה לעבור דירה. טוב לי כאן, היא עושה לי קארמה טובה, עברתי כאן הרבה תחנות בחיים. התחתנתי, השתקמתי, הבאתי עוד ילד. איני מכיר אף שכן, לא מציקים לי, בשביל מה אני צריך את זה?
"אני רוצה חדר עבודה בשבילך, ואין לי מקום לשולחן כתיבה לגיא. הוא הולך לכיתה א'. אתה מתייחס למה שאני אומרת?"

בטח, כיפוש, בטח. חדר עבודה? אני לא יכול לכתוב בחדר, רק בבתי קפה. ולמה שולחן כתיבה? אפילו ש"י עגנון כתב בעמידה. בשנים הקרובות גיאצ'ו לא יכתוב מסות. מספיק שיישב בכיתה ויבהה בחלונות כמו אבא שלו ולא יברח לחצר, כי ילד כמוהו לא צריך להיות כלוא. גם אני כותב בשכיבה, והרבה יותר מילים בשבוע ממה שהוא יכתוב בכל היסודי. מה נסגר איתך, כיפוש?
"מאמי, אני רוצה להתחדש. אתה פשוט פוחד משינויים. אנחנו גרים כאן שש שנים".

כפרות, הייתי מכור לריגושים הרבה שנים, את הקילומטראז' שעשיתי בחניונים של 'שינויים' לא תעשי כל חייך בכבישים, גם לא בטיסות. כי אז בתקופה היפה, 'השתניתי' שש פעמים ביום - אבל עשית ממני בורגני, שגר בשיכון, מגדל ילד פלוס כלבה - ואפילו טוב לי, כשלא מציקים לי, כמובן.
"טוב, הבנתי. שוב אני לבד בעניין. אני אחפש, כשאחליט - אקרא לך לראות".

מאמי, נגמר הקטיף, וגם יש מונדיאל, ואחריו מלחמה קטנה. חכי קצת, אל תלחצי.