נכנסתי לבית קפה לונדוני בביקורי האחרון באנגליה וחיפשתי בעיניים את עורך הדין שהייתי אמור להיפגש איתו. עורך דין לענייני הגירה שסבתי מצד אמי מכירה ואמרה שהוא האיש שאולי יוכל לסדר שגם בני יקבל אזרחות בריטית כמוני. ״הוא הטוב ביותר שיש בתחום״, הסבירה.

הסתכלתי עוד קצת ועוד קצת ובסוף זיהיתי אותו (הודות לתמונה שלו בפייסבוק). ניגשתי אליו והוא נראה מופתע מאוד כשהתיישבתי על כיסא מולו. ״חשבתי שתהיה פחות לבן ויותר״, הוא אמר בזהירות. ״יותר מה?״, שאלתי. ״יותר שחור״, הוא אמר וחייך חיוך קטן ומבויש. ״אחרי הכל השם שלך בתעודת הלידה, לירוי לנגפורד, זה שם של מישהו, שהוא, בוא נגיד את זה ככה, לא לבן״.

לא הייתה לי ברירה, הייתי צריך לעשות לו סדר בדברים ולהסביר לו על שתי הטעויות שהביאו אותו לחשוב כך: הטעות הראשונה נעשתה לפני יותר ממאה שנים, ב־1917, כשסבא רבא שלי מצד אמי היגר מהולנד לאנגליה והחליט שהשינוי הגיאוגרפי דורש גם שינוי של שם המשפחה - הוא החליף מלליבלד ללנגפורד.



ומדוע לנגפורד? סבא רבא שלי, לואי, היה חובב אגרוף מושבע, והמתאגרף הנערץ עליו היה סם לנגפורד, ששלט בזירת האגרוף בתחילת המאה שעברה. סם לנגפורד היה כמובן, כמו כמעט כל מי ששם משפחתו הוא לנגפורד, שחור. אפילו כאן בארץ יש לנו דוגמה לזה - שחקן הכדורסל הזר קית׳ לנגפורד, שלבש את מדי מכבי תל אביב בעבר וכיום לובש את חולצת מכבי ראשון לציון.

מקור הטעות השנייה בשיבוש שנעשה בשגרירות הבריטית, כשאמא שלי הגיעה לשם קצת אחרי לידתי כדי להוציא לי תעודת לידה בריטית ודרכון. הפקידה בשגרירות החליטה לאיית את השם שלי באנגלית בשיבוש מוחלט ורשמה את שמי כך: leore. אותה פקידה כמובן שאלה את אמי אם היא רוצה לראות איך רשמה את שמי, אבל אמא, שהייתה תשושה מהלידה ומהחיים החדשים עם ילד, אמרה לה שהיא סומכת עליה ואין צורך.

לא פעם שאלתי את אמי: ״מי סומך על פקידה בשגרירות שפגשת לפני שנייה?״. כל פעם קיבלתי את אותה התשובה: ״היא הייתה מאוד נחמדה ואדיבה, הרגשתי שאפשר לסמוך עליה״. בכל אופן, השיבוש הזה של שמי גרם לאותו בחור שאיתו נפגשתי לחשוב שמדובר במישהו בשם ״לירוי״ שהתקשר לו עם ה״לנגפורד״. כי לירוי, כמו לנגפורד, זה שם שהוא כמעט בלעדי לשחורים.

״עכשיו אני מבין״, אמר הבחור וצחק.
״אותי זה פחות מצחיק״, אמרתי לו. ״אתה לא מבין איזה משפחה דפוקה יש לי. יש להם את יכולת קבלת ההחלטות הכי דפוקה בעולם. הבחירה הדפוקה של שם משפחה של שחורים בלבד זו רק ההתחלה״.
״מה זאת אומרת?״, הוא שאל.

לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לו על אביה של סבתי, ג׳וזף סלומן, שהיה רופא מצליח בעיר לידס ועלה על פטנט ייחודי לזמנו: סבון שיכול לשמש גם כסבון גוף וגם כסבון לגילוח. הסבון היה להיט, ושמו של סבא רבא שלי הלך לפניו בכל לידס. יום אחד הגיע למשרדו איש עסקים צעיר שעשה לעצמו שם בשוק של העיר. לאיש קראו מייקל מרקס והוא הציע לו להצטרף כשותף בחברת הסבונים ולקחת אותה לאפיקים חדשים, אפילו לפתוח חנות כלבו שבה ימכרו את הסבונים ביחד עם בגדים ומזון (עד כה הסבון נמכר בעגלה ניידת מדלת לדלת).

״זה לא נשמע רציני״, אמר סבא רבא שלי וזרק את האדון מרקס ממשרדו לאחר שהבהיר לו שלא ישוב לכאן לבזבז לו את הזמן. שבוע לאחר מכן אדון מרקס מצא לו שותף שכן הסכים לעשות איתו עסקים ולדהור איתו אל עבר אפיקים חדשים. קראו לו תומאס ספנסר, ויחד הם הקימו את אימפריית ״מרקס אנד ספנסר״.

״היום זה היה יכול להיות 'מרקס אנד לנגפורד'״, אמרתי לבחור שהיה בהלם מהסיפור. ״אתה קולט איזו החלטה דפוקה?״.
״דפוקה מאוד״.
״קבלת החלטות היא לא משהו חזק במשפחה של אמי״.
״אני מקווה שבצד השני של משפחתך יש יכולת קבלת החלטות טובה יותר״, אמר. הוא לא ממש ידע מה כולל הצד השני של משפחתי, משפחת דיין.
״לא בדיוק״, אמרתי, ״גם הם יודעים לטעות בגדול כשהם טועים״.