לפני כמה שבועות כתבה לי אחת מקוראות המוסף. טענה שכתיבתי נגועה בעכשוויות יתר וביקשה שלא אחשוב חלילה שהיא עושה זאת מגזענות או מהתנשאות. פשוט, לדעתה, לא יזיק שאקרא קצת ספרות קלאסית כדי להעשיר את הידע שלי ואת שפת הכתיבה.
לא עניתי לה. ביקורות אני אוהבת, אפילו מעריכה, אבל במילותיה היה משהו רע. דמיינתי אותה כאחת המניחה 5 שקלים בכוסו של קבצן ואז קורצת לו: “אבל תלך לעבוד, אה?". התעלמתי והמשכתי הלאה.
לפני כמה ימים היא חזרה אלי. כתבה שוב. “אני מבינה שאת לא טורחת לענות לאלה הטורחים לכתוב לך, נפלא!". "שיהיה", היא המשיכה, “אולי נותרו עוד מספר אנשים בארץ החובבים את סיפורי השכונה שלך". התאפקתי, לא עניתי.
עברתי אל המייל הבא, מאהוד, קורא בן 85 או 90, איש חינוך לשעבר שאוהב את הדמויות שלי יותר ממני. מכתבו המפרגן ניחם אותי.
לפני כמה שנים, כשרק התחלתי לכתוב, גרתי באחת השכונות הכי מוזנחות של יפו. אומנם ממנה יצאו פושעים רבים, אבל אליה לא הגיע אף אקדח יורה. תושביה שמרו עליה נקייה מסמים, כנופיות ואיבה. כששמעו בני משפחתי וחברי על המקום שבו בחרתי לגור, הם נמנעו מלבקר אותי. יותר מזה, הם לא הסתירו את אי־שביעות רצונם מיצר ההרפתקנות שתקף אותי פתאום.
מיותר לציין שלא היה זה יצר הרפתקנות. אין בחורה בת 23 המעוניינת לטייל בסמטאות השכונות הקשות של יפו בלילה. אף צעירה שנעוריה עוד מבעבעים בה לא רוצה לחיות תחת גגות מלאים בטחב ולקבל מכתבי ארנונה תחת דלתה, כי תיבת הדואר נתלשת שוב ושוב. הבית ההוא, בשכונה ההיא, היה הקוקטייל שנרקח ממצב סוציו–אקונומי רע המהול בחוסר ברירה ואהבתי הבלתי ברורה (והנצחית) ליפו, יפתי.
כמה טיילתי בסמטאותיה. גם היום, כשאני כבר לא גרה בעיר הנמל היפה הזו, אני מתעקשת לקחת את תלמידי סדנת הכתיבה שלי לכתוב בה. אפילו רק פעם אחת, כדי שיריחו את זיעת הדייגים, יצחקו עם הירקנים היהודים והמוסלמים בבדיחתם “אצל מי מוכרים מלפפון יותר גדול", ויקנחו בבורקס או במלבי טוב. אלה כבר ישברו להם כל בצורת כתיבה.
ואיך יכולתי שלא לכתוב בלשון “שכונתית מדוברת"? אף על פי שתושבי יפו הוותיקים, אלה שעיצבו את חיצוניותה ופנימיותה, עזבו כבר לטובת חיי רווחה טובים יותר במקום אחר, אני ליקטתי לעצמי את אלה שעוד נותרו. בשוק הפשפשים ישבתי עם הרוכלים ורכשתי מהם, במחיר מופקע, פמוטים ותקליטים שמצאו בעיזבונם של נפטרים, רק כדי שיספרו לי על מי שדרכו ובנו פה הרבה לפני שהורי הכירו.
וזה עבד. שעות טיילתי, ישבתי, טעמתי, כתבתי וספגתי את כל מה שיכולתי להשיג מהעיר הזו. וגם כשנכנסו אליה אנרכיסטים, מתסיסים ורודפי מדון בשם הפוליטיקה, התעלמתי מהם והמשכתי. אז כתבתי על “מחפופה" המשוגעת הלובשת שמלת כלה ומהלכת בין הבוסתנים כדי לחפש לעצמה חתן ראוי; ועל פרלה המצולקת, שבעלה חתך את פניה כדי שלא תהיה יפה בלעדיו ובכל זאת לבה קורא לו; ועל מחלוף, הדתי השתקן שילדי השכונה משליכים עליו ביצים כדי שידבר כבר; ועל עאבד חסר היד שלא יכול יותר לנגן לאהובתו בעוּד, אז הוא רק יושב איתה על המזח, בין רשתות הדייגים, ומלקק איתה גלידה.
***
לאט–לאט, בחסות תושבי יפו, גם למדתי את שפתם הנושנה, זו שכבר כמעט לא שומעים: “ג'מעה", “מלשינים", “בנדיטים", “חלב אריות". חשבתי שגיליתי עולם נשכח, שאף אחד לא טרח להנציח. הייתי באופוריה אדירה ואהבתי את סיפורי השכונה האלה כמו שאוהבים ילד חדש המחייך בפעם הראשונה. אהבתי את יפו כאילו לא גדלתי בחולון המונוטונית (ובלבי, עמוק פנימה, אף כעסתי על הורי, איך לא הצפינו קצת וישבו פה?).
ערב אחד, חודשים אחרי שהוצאתי ספר מלא בסיפורי שכונות כאלה, לקח אותי גבר לדייט יפה, מחוץ ליפו, במסעדת דגים מרשימה. באמצע המפגש הבנתי שלא בי הוא חושק אלא במרסל הסופרת החדשה. הוא שאל על כתיבה, ואני שאלתי אותו על זוגיות; הוא שאל על דמויות, ואני שאלתי על פרחים בשבת; הוא שאל על הספר הבא, ואני שאלתי על אהבתו הראשונה. כמו שיח חירשים, שבסופו גילה שהוא עדיין שבור לב וזוגיות חדשה היא ממנו והלאה.
אבל בכל זאת, רגע לפני החשבון, הוא הביא לי מתנה קטנה. מתוך שקית סגולה, שאותה התעקש לסחוב כל הדייט, ואני לא הבנתי על מה ולמה, הוא שלף ספר בכריכה שחורה, למעט ריבוע צבעוני ובו מצויר הנמל שאני כל כך אוהבת, מבעד לשני חלונות ויטראז'. “תמונות יפואיות" של מנחם תלמי. “אני מניח שכבר יש לך אותו, אבל חשבתי שלא יזיק לך עוד עותק", הוא הסביר.
באותו הרגע התבלבלתי מעט, כי מעולם לפני כן לא שמעתי על הספר הזה ועל הסופר הזה. ומה זו הכריכה היפה הזו? ויש בעולם עוד מישהו שכותב על יפו בכזו אהבה?
“זה יצא עכשיו?", מלמלתי.
הבחור צחק צחוק גדול. “כמובן! לפני שבוע!", הוא ענה והמשיך לצחוק, ולא היה לי מושג על מה ולמה. ואחר כך, בבית, כשקולות שירי אהבה בערבית נשמעים מבית השכנה הגרושה שסולקה מרפיח ומצאה מקלט ביפו, עיינתי בספר שנכתב ב–1979. ואז קראתי בו עד בא הבוקר.
כל מה שכתבתי כבר נכתב, התברר, ובשנים הנכונות, כשהרוח היפואית עוד העיפה כל מתחזה. וצחקתי ובכיתי ובסיוע הרב גוגל מצאתי פירוש למילים שכלל לא שמעתי לפני כן.
מנחם תלמי, שעד אותו הרגע לא שמעתי את שמו, ידע את נסתרות כור ההיתוך וקיבוץ הגלויות כמו שאף אחד לא ידע, והעלה הכל על הכתב. ואחר כך, כשהתחלתי לחקור גם עליו, על כותב הזהב הצרוף, גיליתי שקישט את דפי "מעריב" במילותיו - ולבי הלם בי. ומה אם יגידו שהעתקתי? הרי כתיבתי לא מגרדת את סוליות כתיבתו. אהבתי אותו כל כך על שגרם לי לאהוב את יפו בעוצמות שלא הכרתי.
***
לפני כחודש, כשעבר מנחם תלמי מהג'מעה של עולם ההבל לג'מעה של עולם השכינה והשלום, לקחתי את ספרו ונסעתי ליפו. ישבתי בבית קפה טבעוני ופתחתי את ספרו. מילותיו הכו בי וחייכתי מיד. אך לא יכולתי לקרוא יותר מדף אחד, לצערי. בניין נהרס ובניין נבנה, ופועלים עם רתמות קרועות צועקים האחד לשני בין קידוח לקידוח, ושלושה פעילי שלום אוהבי אדם (להוציא את עמם) צעקו ברקע ושני נערים באופניים חשמליים צפרו וצפרו, וירקן אחד הציע בקול את מרכולתו אל עוברי האורח.
סגרתי את הספר וליטפתי את כריכתו, מתה לי יפו! מעניין מה היה כותב על זה תלמי, האם היה מספיד או כותב עוד פרק על מנגינת עוּד יפה, ריח בורקס טורקי ודייג אחד, שצועק לסופרת אחת: “בובה, תגידי, מה צריך לעשות כדי שתעלי לי ברשת?".
אחר כך הזמנתי לי קפה, לגמתי אותו בבת אחת ושבתי אל ביתי, משאירה מאחורי את יפו ואת זכרו החי והמבעבע של מנחם תלמי. אמליץ לקוראת ההיא עליו, ו"על הפאטה" שלי אם היא לא תאהב.