ככה זה בחיים: או שלא קורה שום דבר ואת מסתובבת בעולם עם קו ישר של רגשות סטטיים, או שמגיע קתרזיס בצרורות ומתנקז לצנרת הרגש כמערבולת גדושה מדי של מים שלא מצליחים לרדת דרך פתח הכיור. יצא שבין החגים סיימתי פרויקט לימודי עם ילדים, שזה אולי הדבר האחרון שאי־פעם חשבתי שאעשה בחיים. עדיין לא צפיתי בטקס הסיום שתיעדתי, זה קצת מוזר לי עדיין.
אומרים שמקור הפחדים הגדולים ביותר שלנו הוא בזרעים שנשתלו בילדות, אלה שגדלו והפכו לסבך קוצני של תחושות. בית הספר בכלל ומורים בפרט הם טראומה בלתי נתפסת. בכל פעם שאני חושבת שאני מתאוששת ממנה, מישהו זורק לי על הדרך משפט כמו "ממך מצפים ליותר", ובן רגע אני שוכחת שאני אוטוטו בת 41 ומיד חוזרת לחדר המנהלת בגיל 13.
זו הייתה אחת הטראומות הגדולות של חיי: אחרי שכשלתי בבחינות פסיכוטכניות למיניהן, בימים של טרום גילויי ליקויי הלמידה, הייתי יושבת אצל המנהלת ביחד עם המחנכת ואמא שלי, כדי למצוא פתרון לכך שיש מצב שבשנה הבאה שום תיכון לא ירצה לקבל אותי, חוץ מזה הידוע לשמצה שבו קיימת מגמת "מזכירות", שהייתה האימה הגדולה ביותר של בנות השכבה. "את לא רוצה לגמור כמו מזכירה", אמרה לי המורה ללשון, ואני כלל לא ידעתי שמסתובבות בעולם המון מזכירות אינטליגנטיות, מצליחות ומאושרות.
היום שבו סיימתי את לימודי בבית הספר היה המאושר בחיי. יצאתי לחופשי מכבלי מערכת חסרת רגישות, הבנה או הכלה לשונה, ובי נשבעתי כי לא אהיה עוד מוצר פגום בפס הייצור שנזרק הצדה כי אף אחד ממילא לא ירצה לקנות. ידעתי שאם אי־פעם ארצה ללמד מישהו, זה יהיה רק תלמידים מבוגרים ובטח לא בבית ספר סטנדרטי. עוד ידעתי כי אין סיכוי שאכניס את עצמי למערכת חינוך ארכאית, ובוודאי שלא אעמוד מול חבורה של ילדים שיעצבנו אותי, וחלילה יגררו אותי לומר להם משפט או שניים מתוך כעס, כזה שעלול לצרוב להם את הנשמה בעתיד.
אני זוכרת את החרדה שאחזה בי אחרי הפגישה הראשונה עם רכזת קורסים למבוגרים בעיר ילדותי, שהציעה לי לארגן משהו לתלמידי יסודי. החיים לימדו אותי קודם כל לומר "כן" ואז להתמודד עם ההשלכות של ה"כן" שאמרתי. אז אמרתי "כן" אף שפחדתי פחד מוות מילדים. יש לי אחיין אחד בינתיים, ועד שהוא הגיע לעולם לא הייתה לי בכלל אינטראקציה עם ילדים, או לחלופין סבלנות.
ניסיתי לכוון לתלמידי התיכון, גיל שאני עוד מסוגלת להתמודד איתו, אך היא התעקשה שאין כמו לגדל דור חדש של ילדים כותבים מגיל צעיר. המחשבה שכל אחד מ־20 התלמידים בכיתה יכול להיות הילד שלי, לא הרפתה ממני במשך חצי השנה האחרונה. בכל פעם שמישהו סיפר לי שהוא רוצה לכתוב ברכה ליום ההולדת של אחד ההורים, הייתי שואלת בלחש: בת כמה אמא? "זקנה, בת 39", הוא היה עונה. ואני הייתי בולעת את הרוק ותוהה אם יכולתי באמת להתמודד עכשיו עם העובדה שיהיה לי ילד בן 11. האמת, לא נראה לי.
אני מניחה שלא רק עניין הגיל היה בלתי נתפס בעיני, אלא גם הידיעה שאני צריכה לקחת עכשיו אחריות על עתידם של ילדים שיש להם חלום, ושרואים בי את זו שדרכה הם יעשו את הצעד הראשון להגשים אותו. עוד ידעתי שאני זורקת לפח את כל מה שלמדתי עד היום ושאני עושה את זה בדרך שלי, רק שלא ממש ידעתי מהי.
כשהייתי בכיתה י', הגיעה סטודנטית לבימוי מבית צבי לחוג לתיאטרון שבו למדתי במסגרת בית הספר. היא נראתה לי אז כמו השער והפתח לחלומותי הגדולים ביותר. קראו לה איה. בשיעור האחרון בסוף השנה היא נתנה לי פתק צהוב משרדי מקופל לארבעה ובו היו כתובות שתי שורות שאולי לא משמעותיות לאדם אחר אך מבחינתי היו עולם ומלואו. אין לי מושג מה עושה היום האיה הזו, ואני אפילו לא זוכרת את שם משפחתה, אבל הפתק הזה ליווה אותי בשנה האחרונה במחשבה.
אני מבינה שאי אפשר לגרום לשינוי רק על ידי כתיבת פוסטים נזעמים, בטח שלא במערכת החינוך הישראלית, ומניחה שבדרך שנדמה שמדינת ישראל צועדת בה, כל רפורמה שמיטיבה עם הכלל מצליחה לעשות יותר נזק ליוצא מן הכלל. אני לא מנסה להיות דון קישוט, לא מתיימרת לשנות את העולם, אך היה לי קצת מרגש לעשות תיקון קטן ובעצם גדול למילה השטנית ביקום מבחינתי: "מורה", וגם להחזיר לקארמה ולשלוח 20 פתקי "איה" צהובים מקופלים לארבעה ל־20 תלמידים שסיפרו לי שהם אומנם שונאים את בית הספר, אבל דווקא ממש אוהבים ללמוד.