השבוע התחיל מאוחר כרגיל. כולם היו בהלם לקטוז. רוברט ברח לאמריקע כדי לקנות איזו חושה בדטרויט; ברזי חגג אסרו חג בים המלח, כי רק הוא יודע שיש מבצע כזה, ורק הוא מסוגל לפתור סודוקו בתוך בריכת המלח ולהיות ארבע שעות בתוך המים. במקביל הוא מאזין לתוכניות אקטואליה עם אוזנייה מהסלולרי. צוותי החירום של המועצה האזורית תמר עדיין לומדים את המפגע שמגיע אליהם אחת לחודש, ויפרסמו מסקנות ראשוניות לקראת שמחת תורה. 


טעטע היה עייף מאוד מהנסיעה בקלנועית מהבית שלו לבית של הבן שלו במורד הרחוב. "הרבה חלב, קוף, במעט ימים. אני בחולשתיות", הסביר. שימון בלע ליצן והתחפש לעסקן שדואג לכדורסלן העברי וביקש שלא אציק לו. "אל תדבר איתי בכלל", הזהיר, "אין לי חיים, ובטח שאין לי סבלנות אליך". 


יוסי ביקש שאגיע לבריכה החמה, כדי שיטפל לי בכתף, אז קבענו ב־10:00. ב־11:30 הוא שלח לי וואטסאפ: "נו?", אני בדרך, השבתי. "תמות", הגיב. 




ויתרתי לו וגלגלתי את עצמי לאהרל'ה, כדי לריב עם חזי על העיתונים. פגשתי שם בשלומי ועובד - "עוזאי וקוסאי" - מתמוגגים מהעליונות הטקטית שלנו בסוריה. "אתה רוצה להיות רציני, ולבוא אלי לעבוד על המצגת, או שאתה ממשיך להתבטל כל היום?", שאל עוזאי. מחר אני אצלך בלי נדר, מקסימום מחרתיים, גג בחמישי. למה חשוך פה, בנאדם? אהרל'ה חוסך בחשמל? "די, שב בשקט ואל תרגיז אותו. קפץ הפקק של חברת חשמל, הוא בטירוף, מחכה לחשמלאי", ענה פאר היצירה של העדה הבבלית. הא, הבנתי. למה אין לו גנרטור, לאידיוט? "תשאל אותו, בטח יש לו תשובה", השיב עוזאי.
 

ואז ראיתי אותו וגם שמעתי. עצבני, ושואג על החשמלאי. "מה זה 'אני בקרוב אצלך?', כמה קרוב? אני מחכה לך שעה ואתה אומר לי תירגע? דגנרט שכמוך, תגיע מיד". אהרל'ה, מה זה המחדל הזה? למה אין מזגן ווינטלטור? איך אין לך ספק כוח חלופי? "קוף, תעזוב אותי, אני מתחנן. יש לי תחנת כוח גרעינית אחורה, אבל אין חשמל להפעיל אותה. תסביר לי, בשביל מה חברת החשמל משקיעים בפרסום? יש להם מתחרים? הם כמוני, צריכים להתמודד עם חומוסיות אחרות? אני לא מבין. אם הם לא יפרסמו, מישהו ייקח להם את העבודה? שעה אני מתקשר ולא מגיע לבנאדם, רק לתקליט". 


אתה סתם מקטר, הנה עכשיו איתן כבל בא עם חוק חדש שחייבים לענות לך בתוך שש דקות. מדינה זהב, למה אתה מתלונן כל הזמן? אני נשבע לך, הארץ זבת חלב ודבש, רק האנשים דרעק, אם נדלל חצי מהאוכלוסייה, גן עדן פה. אני אומר לך גן עדן. רק קצת צפוף עכשיו. "בסדר. סתום ת'פה, אל תדבר מילה. אפילו לא מילה", סיכם אהרל'ה, "אני מביא לך לשתות את החצי־חצי שלך (לימון וסודה), ומילה אני לא רוצה לשמוע". 
 

חזי, שכבר אסף את כל העיתונים בשקית וחיבק אותה אל חזהו שלא ניקח לו אותה, התחנן שאעזוב אותו. "די להציק לו. למה באת בכלל? לך כבר", קרא לעברי. סימנתי לעצמי בראש שברגע שהוא יקום לעשן את הסיגר שלו, אעלים לו את השקית עיתונים. מפא"יניק בזוי. ואז הגיע אילן החשמלאי, לבוש באוברול כמו ההוא מהפרסומת לאייס, הרים משהו בארון חשמל, ויהי אור. אהרל'ה, למה לא הרמת לבד, שטיק אידיוט.
 

"אני לא מבין בזה, קוף. אני לא פרשוין כמוך, שמבין בהכל. אני יודע חומוס וזהו. בלדבר אני אלוף כמוך, גם אני יודע להיות כלומניק. אתה זוכר ביום רביעי את הבדיקות, כן? אל תשכח. בשש וחצי בבוקר אני אוסף אותך. אם אתה ישן, אני מעיר את כל הבניין. תגיד לי עכשיו אם אתה בא, או לא". 

רד ממני, בנאדם, אמרתי לך שאני בא, כיפוש תעיר אותי. "יופי. עליה אני סומך, אתה סמרטוט. אני אדבר איתה". 

------- 


הבדיקות הן במלר"ם, מרכז לרפואה מונעת מייסודו של פרופ' נדיר ארבר. איש מיוחד, אומנם אדום בנשמה ואוהד של המחלה הפועל ת"א, אבל זו הלקות היחידה שלו. אדם מקסים. דוקרים אותך, מבקשים שתשתין בכוס, ועשרה רופאים ממששים אותך - כל אחד מומחה במישוש אחר - כדי למצוא אם אתה מסורטן כבר, או חולה לב, או חולירע־יאסנה אחרת. אני תמיד אוהב לדעת מראש, לא להיות מופתע. בתי חולים עושים לי רע, נורא. 


בשלישי בערב כיפוש כבר שלחה אותי לישון בתשע. "מאמי, אתה לא תקום, ואהרל'ה יתרגז", קבעה. את יודעת שאיני יכול להירדם מוקדם כל כך. עצם הבושה שאני צריך לישון מוקדם, פוגעת לי באיכות השינה. ואכן לא ישנתי כל הלילה, מהפחד מאהרל'ה שלא אקום. בשש כבר הייתי במקלחת, שתיתי מים, ויצאתי להתמודד עם גורלי. 


מקום יפה, המלר"ם הזה. אהרל'ה כבר היה שם, אלא מה. "תשתה הרבה מים, שהדם ייצא מהר. ואני מבקש ממך, אל תעשה לי בושות. לא להתעלף לי בבדיקות דם. זה לא קופת חולים, זה מקום של הביוקר. האחיות יפות". בסדר. מה קשור לשתות הרבה מים, לא הבנתי. "שיהיה לחץ במערכת, שהדם יתפרץ". הא, עכשיו הבנתי. אתה גם המטולוג, נו טוף. 


"קופל'ה, גיב־א־קיק", פתאום אהרל'ה התחיל לצחוק, "תראה את החטיאר הזה, הוא אולי בן 90. והוא בא לבדיקות? כמה הוא רוצה לחיות? עד 230 שנה? והגברת הזו, שמכירה את הדוד שלך ואמרה לך שלום? היא עוד מלפני מלחמת העולם השנייה, נכון? מה קורה פה, קוף, אנחנו הכי צעירים פה". 

הוא המשיך לצחוק, אבל אז המוקדנית שאלה איפה הטפסים של המידע הרפואי. 


זו כיפוש, יקירתי. טופסולוגיה זה היא. הנה כרטיס האשראי שלה, תחייבי אותי. הנה מספר הטלפון שלה, דברי איתה, אני לא מבין בזה. וגם מסתובב לי הראש. "אני לא מבינה. אשתך ממלאת שאלון בריאות שלך? אתה לא יודע לבד? פעם ראשונה שאני שומעת דבר כזה". 


אילנה, אני רואה את התווית על השולחן שלך, זה שמך נכון? אני בלתי כשיר לכלום. זו הסיבה שהתחתנתי, כי היא הבינה שאני דפוק לגמרי, והיא לקחה אחריות. היא אפילו רשומה כאפוטרופסה שלי בכל מקום. כולם יודעים שלא פונים אלי, עכשיו גם את יודעת. "או־קיי. קח את שקית המבחנות ולך לאחיות. אתה רוצה גם בדיקת דנ"א? אתה מוכן להשתתף במחקר על סרטן ריאות?" 


האולם הסתובב לי מול העיניים. חולשתיות תקפה אותי. פניתי לאילנה: דברי איתה. מה שהיא תגיד. היא תאשר לך הכל, אני כאילו לא פה. הצטערתי שלא הבאתי את כיפוש איתי. כל כך הרבה שאלות, איך בנאדם יכול לענות לפני אספרסו כפול ושייק פירות? האחות של הדם הייתה נחמדה ויפה מאוד. "למה אתה מזיע? אתה פוחד?", שאלה. 


לא, רק חם פה. היא דחפה לי את המחט, וראיתי 12 מבחנות. תגידי, מוציאים לי את כל הדם, ומחזירים בחזרה? מה קורה פה? 

"רון, אתה התנדבת למחקר, אז צריך הרבה מבחנות". אני? התנדבתי? בחיים אני לא מתנדב. וואו, אלוהים אדירים. איך הגעתי בלי כיפוש לכאן? מה פתאום אני חותם לבד? שש שנים לא חתמתי על מסמך! הסיוט נגמר, ואפילו נתתי שתן עצמוני. 

 
------- 


אהרל'ה חיכה לי בארוחת בוקר. "המקום מידרדר, קוף. לקחו את מכונת האספרסו. מה זה קפה עלית? מי שותה את הדרעק הזה? אני אדבר עם הפרופסור. בוא, אני אכין לך תה, כדי שנרגיש בבית חולים. טוב, תקשיב לי. אני פעם רביעית פה. תענה לרופאים רק מה ששואלים אותך, אל תנדב מידע, כי יסגרו אותך כאן לשבועיים. אנחנו נבדקים והולכים, אנחנו לא בוחנים השקעה, כן? תענה לי שהבנת". עזוב אותי באמש'ך, אתה מדרדר לי את המצב הבריאותי. 


תיק־תק־תוק, הוליכו אותי בין החדרים של המומחים באמצעות מסרים בסלולרי. עם הקרדיולוג - מתנחל דתי שהודיע לי שאני הסיוט שלו ושהוא שמייח שנפלתי לו ליד - דיברתי על סנדי קופאקס, הפיצ'ר היהודי של היאנקיז, שסירב לשחק ביום כיפור. הפרופסור הזה מומחוי גדול בספורט יהודי על ענפיו, תענוגייה. 


הוא שאל אם אני עוד מעשן, שמע את התשובה וענה: "נו יופי. גם שמאלן וגם רוצה להתאבד. אבל למה למשוך את זה? תעלה למעלה ותקפוץ. קצת לכלוך ונגמר. למה שתגיע לי ליד, ואני אצטרך לצנתר אותך? אתה הרי תפחד נורא, ותבטיח שדי, ואז שוב תגיע לי ליד. לא חבל?" 

ואז הוא שלח אותי לארגומטריה במאמץ. השקעתי את הנשמה ב־12 דקות על המכשיר, ונתתי הופעה של אוסיין בולט, קווין יאנג ומו פארה ביחד, עם פרפורמה משובחת של פרופ' שאול לדני, ההלך המיתולוגי שלנו. 


הפרופסור קיבל את תוצאות הבדיקה, והשתומם שהדם זורם לי לקרסוליים. הוא אפילו בדק עם הסטתוסקופ, כי לא האמין. "שמע, ושמע טוב. בסדר, אני מופתע, זה נכון. אבל זה הדנ"א של אמך, כי אני מבין שאביך כבר לא איתנו. בכל מקרה, אל תתלהב מעצמך. לא תפסיק לעשן, תגיע לי ליד". 


יצאתי החוצה מהורהר, אהרל'ה חיכה בכורסאות. "נו, מה אמר המומחוי? הלב בסדר?", שאל ובלי להמתין לתשובה קבע: "אתה תקבור את כולנו, נבלה שכמוך. כמה הוא קצב לך, 150 שנה?" שמע, בנאדם, הוא הפחיד אותי עם העישון, אני בטראומה. "נו, מה תגיד קופל'ה? גם משלמים לדוקטור, וגם הוא מאיים. מדינה קרקס". 
 

דווקא הפנימאי היה יותר סימפתי מהקרדיולוג, אבל גם לא אהב שאני מעשן. הוא דפק ולחץ על כל רקמה בגוף, ואחר כך שאל אם כבר אכלתי ארוחת בוקר. 

בטח, פרופסור, יש לי רק תלונה על היעדר אספרסו. 


"רון, אני מבקש, בוא לא נעשה בדיחה מכל דבר. אתה מקפיד על מזון דל פחמימות?" אני לא מקפיד, אבל משתדל. אני אוכל בריא בדרך כלל. עכשיו אהרל'ה הכין לי ארוחת בוקר כאן: סלט ירקות, גבינה מלוחה, גבינה לבנה, שלושה חלמונים, כי עם הלבן שהוא חלבון, זה יותר מדי בריא לי. אכלתי שלוש פרוסות לחם, שמתפרק ביד, אבל הוא מרח לי חמאה. קינחתי בתפוח עץ ושתי פרוסות עוגה בחושה עם ריבת עינוגים, כך היה כתוב. שתיתי מים. מה אתה אומר? 


"אני אומר שאתה ילדותי. אבל אתה כבר יודע. אתה חייב להפחית עוד 15 ק"ג. זה ברור לך? אני ממליץ על ניתוח בריאטרי, כי גם אם תוריד משקל, תחזיר אחר כך. ככה אתה, וככה כל השמנים. אתם מספרים לעצמכם סיפורים". 


פרופסור, אני פוחד מניתוחים. 


"אני יודע, גם אני, גם כל האנושות. אבל אין לך קצה, אתה אוכל מה שבא לך, אתה עוד מעט בן 60. אני לא כופה עליך, אני מציע את האופציה הטובה ביותר בשבילך". הייתי המום. מה פתאום קיצור קיבה? אני קשור אליה. אנחנו המון שנים ביחד. אז אמרתי יפה תודה. 


------- 

את הפה ולסת, עיניים וספיקת ריאות עברתי בהצטיינות יתרה רק מהפיחדון של קיצור קיבה. הכליות שלי גם מתוקות מאוד. בשמיעה קצת פישלתי, והטכנאית אמרה שאני אפעס קצת חירש באוזן שמאל "בתדרים מסוימים". בסדר, יקירתי, אני 37 שנה עם אוזניות, יוני ופרימו צורחים לי כל יום שעתיים. לדעתי, אני גיבור שאני בכלל עוד שומע. "אני מציעה שתבדוק את זה אצל מומחה. יש לו עוד מכשירים". 


כן, כבר הייתי אצל אחד, רצה להכניס לי מצלמה דרך הנחיר באף. אמרתי לו רגע, רגע, דוקטור. תרדים אותי קודם. אין מצב שאתה עושה לי את זה בערות מלאה. מה אני נראה לך? אז הוא שלח אותי הביתה מותק. מה אעשה? לא הגענו להבנה. היא חייכה ונפרדנו בחום. 


שוב ראיתי את אהרל'ה, מדדה עם דמעות בעיניים. מה קרה? "אל תשאל. הייתי אצל האורולוג, הרג אותי. קוף, הוא הרג אותי, חכה חכה. דבר איתי אחריו". רצתי החוצה לדפוק סיגריה ולעדכן את הפיקוד העליון של כיפוש. מאמי, יחסית אני בסדר, אבל עכשיו ראיתי את אהרל'ה אחרי האורולוג, נראה לי שאוותר על הבדיקה הזו. הוא נראה לא טוב. "מאמי, בשביל מה הלכת לבדיקות? צריך אורולוג, אז הם יודעים ואתה לא. מה רצית? מסאז'ים? תלך ותעשה מה שיגידו לך". 


את המון עידוד ועזרה, את יודעת? "כן. אני יודעת. ויש לי בקשה אליך: תפסיק להסתובב עירום בבית. גיאצ'ו הגיע לגן היום, התפשט ואמר שחם לו. הוא מחקה אותך. זהו, אני לא מוכנה יותר. אתה דוגמה בשבילו, והוא חושב שהכל מותר".


התפוצצתי מצחוק, הילד יותר פסיכי מאביו, אבל אני חולה עליו בכל מצב. אל תדאגי, כיפוש, אני אדבר איתו, זה עלי. "לא, אין על מה לדבר. אני החלטתי, וזה לא נתון לערעור. הבן שלי לא יהיה פרא אדם, הוא יהיה כמו כולם. אני מבקשת ממך, ואתה יודע שאני כמעט לא מבקשת". טוב כפרה, אין בעיה. איך אני סוגר את הקטע עם האורולוג? "אתה נכנס, ועושה מה שהוא אומר לך. למה אתה היסטרי? זו רק בדיקה". 


נכנסתי לחדרו. מהמבט הראשון הוא לא בא לי טוב. "יש היסטוריה של סרטן הפרוסטטה במשפחה?" כן. אבא, אח של אבא ואח של אמא. רק אבא הלך מזה. "או־קיי. אני רואה שאתה מעשן. דע לך שמעשנים בסיכון גבוה. העישון גורם לדלקות וגידולים בשלפוחית השתן, וכמובן בבלוטת הערמונית. אתה מודע למידע הזה? רגע, רגע. אל תקיא לי פה. אתה בסדר? אתה מזיע, אתה רוצה כוס מים?" 

רצתי החוצה, לאוויר. הדלקתי סיגריה, החזרתי את הנשימה והרגעתי את הבחילה. חזרתי אליו. "רון, אנחנו נבדוק את הפרוסטטה עכשיו. אם היא מוגדלת, זו בעיה". למה לא ב־MRI? לא יותר אמין מאשר בדיקה רקטלית? "לא, ממש לא. עדיין לא פותחה שיטת הדמיה שמבטלת את הבדיקה הידנית. אולי עוד חמש־עשר שנים. כעת לא. תתפשט ושכב על המיטה". 


הוא בדק את האשכים, שלל קילה, ואז אמר לי להסתובב על שמאלי. "ברכיים גבוה, הכי גבוה. תרפה, תרפה. אני יודע שאתה חזק, אבל תרפה מיד", אמר. 

רגע, דוקטור, מה קורה עם פור־פליי, אתה מפחיד אותי, באמא. מה נסגר איתך? "אני רופא, לא מאהב. ואני מתחיל לאבד סבלנות. כופף את הברכיים, ותשאיר אותן כפופות". 
 

לא האמנתי שזה קורה לי. הכאב היה עצום, לדעתי הוא דחף לי ארבע אצבעות, מינימום. הוא סיים, זרק את הכפפה, ואני התגלגלתי מצחוק, כי ככה אני בטראומות. הייתי מטונף מג'ל, ואמרתי לדוקטור: לפחות היית משקיע בי בבאדי־באטר. מה זה הג'ל הזה? "מר קופמן, תודה רבה. הפרוסטטה קטנה וחמודה. תהיה לי בריא וחזק. תפסיק לעשן, לא לעולם חוסן". דידיתי החוצה. אהרל'ה התפוצץ מצחוק. "נו, איך היה? אני רואה שמאוד נהנית חחחחח. אוי, אתה הורס. חחחחח". 


------- 

הגעתי הביתה. גיאצ'ו קרא לי מהמיטה. שמע, גבר, אסור להתפשט בגן, הבנת? "כן, גבר. אבל היה לי חם". הבנתי, אבל רק בבית אנחנו הולכים עירומים, הבנת? אל תעשה שטויות. בסדר? אני אקנה לך רובוט, כי אתה חיים שלי. אל תרגיז את אמא, כי היא כועסת עלי אחר כך. בסדר, גבר? "כן, גבר. אני אהיה ילד טוב, אבא. אני אוהב אותך". יופי, חיים־שלי־בלב, גם אני אוהב אותך. יאללה, לך לישון.