הפעם רואים את המונדיאל ב–4K. כולם קונים 4K ומהללים את ה–4K, כי מי הוא האדם בלי 4K? לי עדיין אין מושג מה זה 4K. האיש מהטלוויזיות הסביר לי ש–4K זה "התקן תצוגה עם רזולוציה רוחבית בסדר גודל של 4,000 פיקסלים. תשמע, זו חוויית משחק מטורפת, זה יעיף לך את המוח, אבל צריך גם ממיר וגם שהשידור יהיה ב–4K".



עד היום צפינו ב–HD, היי דפינישן, הפרדה גבוהה, שזה 1,920 פיקסלים לרוחב. ותודו שזה היה נחמד, ראינו סביר, אבל תכלס, יחסית ל–4K, זה לא שווה כלום. בדיעבד, אפשר לומר שזו הייתה איכות בלתי נסבלת בעליל. מה זה 1,920 פיקסלים? ככה רואים טלוויזיה? התביישתי לראות כדורגל עם כל כך מעט פיקסלים, ואכן עד היום לא התחברתי בכלל למשחק.



ישעיהו ליבוביץ' אמר שכדורגל זה 11 חוליגנים רצים אחרי כדור, ואכן ככה הם נראים באיכות HD. אבל בעידן ה–4K הוא לא היה אומר דבר כזה. ה–HD דיכא אותי. לא ידעתי מי נגד מי, הפועל, מכבי, לא היה לי חיבור רגשי עם אף קבוצה ועם אף שחקן. "חוויית המשחק שלי" לא הייתה יכולה להיות שלמה. לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה חוויית משחק למי שיושב על הספה בבית. לפני חודש אמרו לי שחובה לראות את המספרת של רונאלדו במשחק מול יובנטוס. אחרי ששאלתי מה זה מספרת, אמרתי, "חבר'ה, חכו שיגיע ה–4K ונדבר".



השבוע נכנסתי לראות בחנות את ה–4K והבנתי שהאושר הוא במרחק 4,000 שקל ממני. אנשים נראים יותר יפים ב–4K. קחו כל אדם רגיל ושימו אותו ברזולוציה של 4,000 פיקסלים לרוחב, ותראו איזה שדרוג הוא חוטף. למשל בסדרה "בשבילה גיבורים עפים", שרובנו ראינו ב–HD רגיל, הגיבורים באמת עפו. אבל ב–4K בשבילה הגיבורים היו טסים בקונקורד.



ב"האח הגדול", לדוגמה, הייתה דרמה כשמגי התאהבה בישראל בעוד היא מתחזקת חבר מחוץ לבית, שרק לאחרונה הודיע שהוא משחרר אותה. הייסורים של מגי לא נתנו לה מרגוע, והיא הרגישה קרועה בין המחויבות לחבר מבחוץ לבין הרומן המתהווה עם דייר הבית. כמובן שאחרי שתי דקות כשהיא ראתה את ישראל בלי חולצה, הייסורים חלפו, והיא נכנסה איתו למיטה. אבל אלה היו שתי דקות דרמטיות, שלו רק שודרו ב–4K, היינו מבינים שיש כאן חומר ל"אנה קרנינה 2".



יותר מזה, אני נזכר בתקופה האפלה של שידורי ה–HD, כשישבנו מול המסך ורק נשנשנו משהו לאכול. כמה טיפשים ותמימים היינו, כשרק הסתפקנו באוכל רגיל כמו תפוח, ביצה, סלט, קיש, טוסט. אוכל שהיה נדמה לנו שמאפשר לנו ליהנות מ"חוויית אוכל שלמה". עד שהגיע ה–4K של האוכל: הסופר פוד. אותם מזונות–על שגורמים לכל תפוח להרגיש מיותר ולכל ביצה להחוויר מבושה. מדוע אתם, תפוח וביצה, לא יכולתם להיות גוג'י ברי או זרעי צ'יה? איך הבננה לא מרגישה מיותרת בעולם שיש בו ספירולינה? והכי אומללה היא החסה, כמובן, כי מרגע שהגיע הקייל, החסה נותרה מאחור, רגילה וסתמית.



היא מזכירה את האנשים שעדיין גרים בבית רגיל, אחרי שכולם כבר עברו לחיות ב"מתחם מגורים". כי ככה גרים היום. כמו שכתוב בפרסומים שלהם, ב"מתחם מגורים" אתה פוגש "אנשים כמוך", שלא מסתפקים בסתם חיים אלא שואפים ל"חוויית חיים שלמה, מלאה ומספקת". כזאת שלך אף פעם לא תהיה.



ונקנח בשיר:


מה יש לו לאדם בחייו?


גר עדיין בדירה ולא במתחם–על


ומדליק טלוויזיה כדי לראות מונדיאל,


רוצה לנשנש משהו - אבל אין לו מזל


כי הוא עדיין לא קנה 4K


פותח בירה כדי להרים לחייו,


אבל -


במה יש לו לצפות, לאדם, בחייו?


הוא נשאר מאחור


עם רזולוציה - שאלוהים ישמור.


ואוכל רגיל, טחינה וחציל


בלי סופר ובלי פוד


בא לו רק לתקוע לעצמו בלב שיפוד.


הוא מסתכל על כל האחרים,


כמה הם מתקדמים, כמה הם נהנים.


כי מה יש לו לאדם בחייו -


חוץ מלקנא קצת בשכניו?