אפשר לומר זאת בכנות: אף על פי שאני ממש אוהבת כדורגל, המונדיאל עצמו לא מעניין אותי באופן מקצועי, ודאי שלא השלבים הראשונים עם משחקי נבחרות כמו סנגל או תימן לצורך העניין, אלא יותר כחוויה מרגיעה לקיץ, אחרת נשתגע (ברבים, כן). זאת אני עושה תוך ניסיונות להבין ולהפנים כיצד נבחרת ישראל לא הצליחה ב־50 השנים האחרונות להעפיל בעצמה לשם.

האמת היא שממש לא מתחשק לי לגעת בסיפורי כדורגל של נבחרות אחרי כל הברדק שהיה כאן בשבוע שעבר עם משחק הידידות נגד ארגנטינה, שדחק חדשות חשובות באמת לשוליים. אין לנו פרופורציות.

"הילדים בוכים", כתבו ברשתות החברתיות ולא מצאתי בתוכי חמלה, אף על פי שעד היום אני מתרגשת כשאני פוגשת את משה סיני. אני מבינה שזה ממש מבאס את הילדים שהם לא יראו את מסי על המגרש, אם כי אני מניחה שרוב ילדי הבר מצווה העתידיים יגיעו מתי שהוא לאיזה משחק של ברצלונה. ואם לא עכשיו, אז באיזה שלב בחייהם. ובמקום מסי יהיה בוודאי מישהו יותר טוב (ע"ע מקרה מראדונה). חצי נחמה היא שהם לפחות לא יראו את קבוצת הבית שלהם מאונס - כי נבחרת לא בוחרים, בדיוק כמו משפחה - חוטפת שבעה גולים לפרצוף. כולנו הרי יודעים שזה מה שהיה קורה.



ובכל זאת, יש משהו באירועי הספורט החגיגיים של הקיץ. בין שזו האולימפיאדה ובין שאלה המונדיאל או הטור דה פראנס (אבל מבינה שנמאס כאן כבר מאופניים, אחרי הקתרזיס של הג'ירו), שמרככים גם את הלב הקשוח ביותר של טרול הרשת החברתית. גם את זה שחייב למצוא פגם בכל סבטקסט של משפט שאת כותבת, כאילו המתין כל היום לרגע שבו הוא יוכל להוציא את עצביו הרופפים מהילדים בבית, מהמצב הביטחוני או מה"מירי רגביות" כדי להשתלח כמו שצריך במשהו.

מבינה, זה באמת מעצבן שאין את מי להאשים. אבל היי, למה לירוק על אחרים כשאפשר סוף־סוף לזרוק את קליפות הגרעינים על משהו מוחשי כמו הטלוויזיה?

חבר טוב הפציר בי לפני שבועיים לעשות לעצמי חינוך מחדש ולספור עד עשר לפני שאני מגיבה למישהו זר ולפני שאני מפרסמת משהו שאינו קשור לעבודה. "את מבזבזת זמן יקר", הוא טען. והוא ממש צודק. בארבעת ימי הגמילה הראשונים הספקתי להשלים כל מיני דד־ליינים אבודים, שנעלמו בתוך רשימות של דברים שצריך לעשות. אפילו קראתי את ספרו החדש של אהוד אולמרט, שעל פניו הוא נראה כ"יוליסס" של ספרות העיון בת זמננו, אם כי הוא קריא יותר וקולח ממעצור הדלת המפורסם ההוא.

ואפרופו גמילה מרשתות חברתיות והשקעת המשאבים בספרים, אני מקווה שעד שהטור יתפרסם, יום לפני סגירתו הרשמית של שבוע הספר, הנתונים יהיו קצת אחרים. אך בעיצומו של מה שפעם ידענו לכנות כחג הספר העברי, נוכחות הקהל ממה שראיתי עד לרגע כתיבת שורות אלה הייתה דלילה מאוד, אני מניחה שדווקא לא מהסיבות שאנחנו אוהבים לחשוב עליהן. אומרים שאנשים לא קוראים יותר, שאין לנו סבלנות או זמן, אבל אני מאמינה באמת ובתמים שאהבת הקריאה עדיין לא חלפה מהעולם ואנשים שצרכו ספרות בעבר צורכים אותה גם היום, אולי רק הפורמט השתנה.

קשה לי להפנות אצבע מאשימה אל הפורמט הדיגיטלי של הספרים, שאני חוטאת בו בעצמי מפעם לפעם מתוך שיקולי נוחות (אפליקציית עברית קרובה אצלי בנייד לאפליקציית טוויטר). אם כי ספרים שיקרים ללבי תמיד ארכוש ואריח את דפיהם החדשים, כי אין לזה תחליף (ולדעתי, אני הדינוזאורית האחרונה שעדיין מחזיקה במינוי לספרייה). מי כמוני יודעת שלא רק שהפרינט עדיין לא מת, אלא שאנחנו חייבים לשמור עליו ולו במעט, כדי שלא נאבד לחלוטין את החיבור שלנו למציאות גם כשהיא עגומה. כן, כן, זו נזיפה גם בעצמי. הכניעה האיומה לנוחות.

בדיוק לפני כמה ימים הזמנתי מסז' ליום הולדת של חברה באמצעות אפליקציה, אחר כך כרטיסים לאיזו הופעה לכמה חברים ואת הכסף הם מיד העבירו לי בלחיצת כפתור. התקשורת המהירה והחיכוך המינימלי עם נותני שירות בטלפון, שלאיש אין סבלנות אליהם ולהפך, אולי מפחיתים את מספר המשרות הסטודנטיאליות בשטח, אבל חוסכים הרבה כאבי ראש לשני הצדדים.

ובכל זאת, נדמה לי שאני ועוד רבים אחרים בורחים לשם, כי האינטראקציה האנושית האחרונה שלנו עם בני אדם נגמרת כמעט תמיד באלימות כלשהי. ואני אפילו לא מציינת את המילה מילולית, כדי לרכך את המונח אלימות. אין דבר כזה אלימות מילולית, יש אלימות. אז כשאנחנו כועסים על האנושות, על המכשירים הסלולריים שלנו ועל החברים שבחרנו לעקוב אחריהם ברשת, שלא באים לנו בטוב כשהם מביעים דעה, ייתכן במחשבה שנייה, שאולי ייגרם פה פחות נזק אם נתרכז בלהאשים את כל העולם שלא היה פה משחק כדורגל, גם אם הוא די מחורבן.