שני גברים צעירים באמצע שנות ה־30 שלהם ביקרו השבוע בישראל. שניהם נולדו עם כפית כסף בפה, ושניהם בגרו עם טראומה הורית בראש חוצות, כשהעולם כולו מעורב ברגשותיהם. הנסיך וויליאם עם מות אמו בתאונה, ג'ארד קושנר עם מאסר אביו בגין תרמית. האחד מגיע מאירופה, השני מאמריקה, ושניהם נערים שליחים.



קושנר ייצג את "עסקת המאה", כפי שקרויה הפארסה של ממשל טראמפ לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. וויליאם ייצג את עמדת בית המלוכה הבריטי בסכסוך. גם בית המלוכה הוא פארסה בפני עצמה, אבל כאשר פארסה צוברת תאוצת נראות וקהל מחבק, יש לה קיום פוליטי (ע"ע מירי רגב). וויליאם עשה במזה"ת סיבוב חמלה פטרוני, כביכול א־פוליטי, אך למעשה אקט שאין פוליטי ממנו. קושנר התיימר לעסוק בהארדקור פוליטיקה כשאין לו מושג בשיט במה הוא עוסק. "לפי הניתוח שלי יש פה הזדמנות להסכם טוב", אמר ל"אל־קודס", כאילו מדובר בעוד דיל, בעוד השטח והמציאות רוויים יצרים, דם, אלימות, פנאטיות דתית ובעיקר שאיפה בלתי ניתנת לקנייה או למכירה לחופש ולסמלי זהות אישית ולאומית, הן בצד הפלסטיני והן בצד היהודי.



קושנר מנסה לפתות את הפלסטינים בצ'ופרים כלכליים, כאילו כסף זה לא הדבר החשוב בעולם, אלא הדבר היחיד בעולם: "הכל תלוי במנהיגות של שני הצדדים לפשרות בתמורה לרווחים הגדולים שיקבלו".



להבדיל מנתניהו, שלא הוא ולא מאמיניו או מתנגדיו מאמינים למילה אחת היוצאת מפיו, יש לי תחושה שקושנר ושות', חניכי הקפיטליזם החזירי האמריקאי, מאמינים למה שהם אומרים, וזה אסון לא קטן כשלעצמו. לעם הפלסטיני פונה קושנר מעל ראשו של אבו מאזן: "אני לא בטוח שהנשיא עבאס מסוגל לעשות את זה", אמר ל"אל־קודס".



וויליאם נפגש עם אבו מאזן בלשכתו ברמאללה. קושנר נפגש עם נתניהו בביתו בבלפור, וכך מתברר שמי שמנהל את ההצגה הוא אבו מאזן, שטרק את הדלת בפני קושנר - כלומר טראמפ - והכל נעשה בדברו.



זה שנים קוברים כאן את אבו מאזן. כל פעם בתכריך אחר. פעם הוא "אפרוח" ופעם הוא טרוריסט, פעם הוא מכחיש שואה ובעיקר הוא מסרב לדבר עם מדינת ישראל. על פי ההיגיון של ממשלת הימין, הוא רוצה בהמשך הכיבוש כדי להמשיך בטרור - ויש כאן מספיק מטומטמים שקונים את ההבל הזה.



והנסיך וויליאם? הוא מסייר בירושלים המזרחית ובהר הזיתים, שהם "אזורים כבושים" בהגדרת בית המלוכה וממשלת בריטניה. ונתניהו בולע. לא איש ורעייתו כמותם יפספסו פוטו־אופ עם מלך לעתיד, אבל סמוטריץ' מדבר: "הביקור של וויליאם חשוב, אך לא תוך רמיסה של הכבוד הלאומי שלנו, ואני נוטה למנוע את הדבר הזה בגופי (בחיי, כך הוא אמר ברדיו FM 103) אם זה לא יימנע בדרך דיפלומטית".



קושנר מדבר ברצינות תהומית עם "בכירים במצרים" על גורל עזה; וויליאם, שדם כחול זורם בעורקיו, יורד אל העם ומשחק כדורגל עם קבוצות נערים יהודים וערבים, אלו שדמם סמוק ועם נערים שדמם מותר. בקיצור, אם היה לאי מי ניצוץ תקווה ש"עסקת המאה" תוביל לדיאלוג ישראלי־פלסטיני, הוא כובה סופית עם ביקורה של המשלחת המשונה שכולה יהודים תומכי התנחלויות, וזכותו של נתניהו להישאר ראש ממשלה לנצח נצחים.






עסקת בעלי עניין



בירושלים עוברת הדרך להבין סופית מדוע ביקור קושנר היה ביקור תנחומים לרגל פטירת יוזמת עסקת המאה. "בכל מו"מ תשאירו את ירושלים לסוף", אמר תמיד שמעון פרס. לתת לשלישייה הזו, קושנר־פרידמן־גרינבלט, לנהל כיום את המו"מ על ירושלים, זה כמו לתת לשלישיית הגשש החיוור לנהל את המו"מ על קוסובו, ולא בטוח מי יותר מצחיק.



קושנר אומנם הודה כי "כל המנהיגים הערבים באזור שבו ואמרו כי הם מעוניינים לראות מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים", אבל העובדה שהוא אמר זאת אחרי ביקור הפתע של נתניהו אצל עבדאללה מלך ירדן, אומרת שהאיש לא הבין לחלוטין עד כמה הסיפור הזה גדול עליו. "המנהיגים הערבים", הסביר, "ציינו שהם מעוניינים שמסגד אל־אקצא יישאר פתוח ונגיש למוסלמים במסגרת ההסכם".



אין אמירה אומללה יותר מזו בקשר ליחסו של העולם הערבי לירושלים. "מעוניינים"? גם גרינבלט, גם פרידמן וגם קושנר הם ניו יורקים, כלומר לעולם סרסורי נדל"ן. מבחינתם אל־אקצא הוא עניין של "בעלי עניין" ערבים; להבדיל מהכותל והעיר העתיקה כמובן, שם שורה רוח השכינה. עכשיו לך נסה לפשר בין השכינה השוכנת על פי מקורותינו בהר הבית לבין סוסתו של מוחמד, אל־בוראק, שדהרה כל הדרך מהסלע שבהר הבית עד הרקיע השביעי, שם פגש מוחמד באללה שנתן לו את חמש התפילות היומיות שהמוסלמי מחויב בהן, מעין פרפראזה על לוחות הברית שנתן אלוהים למשה.



אין לי מושג מה זוממים שם ברביעיית הפוקר של נתניהו, קושנר, עבדאללה ויורש העצר הסעודי בעניין ירושלים, אבל אני משוכנע שלאיש אין יד מנצחת וכולם משקרים לכולם. התרגיל האחרון הוא ללחוץ על כיס המרה הכלכלית והביטחונית של עבדאללה כדי ש"יביע הסכמה" לרעיון שבירת פלסטין תהיה באבו דיס, וככל הנראה גם נוכחות סעודית בהר הבית (רעיון ישן), שהיא המתנה של בן סלמן לזרם הקנאי בסעודיה.



כמו כל הרעיונות והניסיונות לרבע את המעגל הירושלמי, גם אלו שמתחילים בחשיכה יסתיימו שם. בקמפ דיוויד של בגין העלה הנשיא ג'ימי קרטר את הרעיון של דגל סעודי על הר הבית כדי לרצות את העולם הערבי, ושלמה בן־עמי בימי קמפ דיוויד העליזים של אהוד ברק עסק בבינאום האגן הקדוש - רעיון מצוין אבל אין לו סיכוי בממשלת נתניהו. אפילו לקושנר היה רעיון מצוין, לאחר שהבין שלא ניתן לתפור דיל נפרד בגדה ללא עזה ולא ניתן להתקדם כאשר עזה רותחת.



וכך, אחרי שחטפנו עשרות טילים ואפילו ליברמן ונתניהו עייפו מלאיים על ריק, החליטה ממשלת ישראל להיכנע לדרישות חמאס ולהקל את המצב ברצועה. הרעיון המדהים: לבנות צ'יק צ'ק נמל. מדובר כמובן בהבטחות שווא, בהתניות חסרות היתכנות ובממשלה שבורחת מבשורה. במקום לפתוח את הים מהיום למחר, דורשת ממשלת הגאון הלאומי תמורת נמל שלא נבנה ולא ייבנה את החזרת השבויים והגופות, כאילו לא ברור שלא תהיה עסקת גופות ללא שחרור אסירי חמאס.



יש בעיה? זה לא הממשלה, זה הם. משפחת גולדין. ונחשו מי יעמוד ליד המסוק שיחזיר את גופות הדר ואורון.