אף פעם לא הבנתי את השאלה החוזרת: “ילדים משנים את החיים?". כלומר, מה זה החיים בכלל? האם הם מגיעים בפורמט קבוע, ואז משהו או מישהו בא ומזיז את החיים? מה הם החיים אם לא תזוזותיהם? והחברויות החדשות שמגיעות ונגמרות באחת, והאהבות הוותיקות שמים רבים לא יכבו אותן, והשירות הצבאי, והלימודים, האם על אלו שואלים אם הם משנים את החיים? 

 

ההריון של הבן השני שלנו שיגר אותי כבר בשבוע ה־30 למחלקה לשמירת הריון. במיטה לידי שכבה מ’, גברת גדולת גוף, חבושת פאה מסודרת ביום וגלוחת ראש בלילה. כבר אז היו לה שבע בנות, ובני משפחתה ישבו דרוכים לקראת הבשורה שתבוא אחרי הלידה. בקרבה התרוצצו שני עוברים. אף אחד לא ידע שאלו בעצם שתי עובריות קטנטנות שיתגלו כגיבורות גדולות. 
 


כמו מטרושקות מושלמות הבנות באו לבקר אותה בכל יום, כשבראש התהלוכה צועד אביהן, איש קטן, צנום ונמרץ. “לא ישנתי דקה בלילה", נהגה לומר לו ולהפטיר משהו ביידיש. את הנחירות שלה שמעתי היטב וגם את קריצת העין ששלחה אלי ראיתי, אז מי אני שאקלקל סיפור טוב עם עובדות? 
 

שבע בנות? שאלתי אותה. איך עושים את זה? והיא גירדה באף הבולבוסי שצימחה בהריון הלא קל הזה, ואמרה: “נו, את מיד חושבת שככה זה אצלנו, החרדים, הילדים מגדלים אחד את השני. אז לא, זה לא נכון. יש להם אמא ויש להם אבא, ושניהם עובדים מאוד קשה כדי לא להחסיר מהבנות שלהם כלום. הבנות נותנות יד בבית, אבל זה נראה לי טבעי ורצוי בכל בית". הוא עבד באולם אירועים בלילה ולמד ביום, היא עיצבה ותפרה בגדים לאירועים חגיגיים וצילמה בסטודיו הקטן והמאולתר שלה משפחות על רקע דקלים ומפלים.

***

אני מודה שאפילו אני, שגדלה במשפחה עם חמישה ילדים, נפלתי לתוך המלכודת הזו, שתוהה איך מאכילים שבעה פיות של ילדות ועוד שניים של מבוגרים. “את מפתיעה אותי", אמרה לי. “הלוגיסטיקה היא הדבר הכי פחות מסובך פה. מה ההבדל בין לשים סיר אחד על הגז או שניים?". מה שהיא אמרה במילים אחרות, היה שתחזוקת הלב היא הדבר הכי חשוב, ולזה תמיד היה לה פנאי, או לפחות רוב הזמן. 


הייתה לה תזה ברורה ומוצקה מאוד. “אני מכירה את הדיבור הזה, שאומר: אם את מביאה הרבה ילדים, את מוותרת על עצמך. מה זה לוותר על עצמי? אם אני קמה לילדות שלי במקום לישון כשהעצמי שלי רוצה לישון, אז ויתרתי על עצמי? יש פה ויתור, אבל בסופו של דבר – מה מביא את האדם לסיפוק ושמחה? אני מרגישה שהמשפחה נותנת לי היום המון שמחה וסיפוק. זה שווה לי יותר מאשר אם הייתה לי קריירה. הרי אם את עושה קריירה – כל דבר שאת עושה בה, את שלמה איתו?".

מה שהיא הבינה היטב זה שהתפיסה הרווחת היא שאישה צריכה לממש את עצמה. אלא שהחברה לא מזהה מימוש עצמי באישה שיולדת ילדים, משקיעה ומגדלת אותם. אני לא רוצה לטעון שזה הדגם. כל אחת יודעת על עצמה מה הכי טוב לה, אבל מ', כמו רבות אחרות, מרגישה שלגדל את הילדים זו זכות. לא רק בציבור החרדי אני שומעת את זה. “אשתו לא עובדת", אני שומעת לחשושים על זוגות. מה זה לא עובדת? היא מגדלת ילדים? מתחזקת בית? מתחזקת חיים שלמים של עצמה, ששזורים בחיים של המשפחה ושל החברים? היא עובדת. ועוד איך עובדת. 
 

מ’, פרט לעובדה שאני חבה לה את חיי - כי אם לא היינו ספונות באותו חדר במחלקה לשמירת הריון, יש סיכוי שהמוח שלי היה מת מצער, שעמום או בדידות - לימדה אותי דבר נוסף חשוב. כבר שנים שאני מנסה לנסח מה היה שם, שכל כך הרשים אותי. כשילדנו במועדים סמוכים מאוד והגיעה השעה להשתחרר מבית החולים, הקשר כבר היה חזק. ידענו כמעט הכל אחת על השנייה. לי היה ברור שהיא תהפוך לחלק בלתי נפרד ממני עד עולם. “אני רוצה להגיד לך שנהיה בקשר, אבל אני יודעת שזה לא יצליח לקרות. אין לי בכלל זמן פנוי. זהו, אני חוזרת אל החיים שמחוץ לבית החולים", אמרה לי. לרגע נעלבתי. ככה בקלות מוותרים עלי? שנים אחרי כן הבנתי. המשפחה והילדות שלה לא משנות את חייה. הן חייה וכך היא אוהבת אותם.