כל חברה זקוקה למישהו שיעשה לה נעים בגב, שיצנן את חום הקיץ הלוהט, שיחמם את לבה כשגשום וקר, שישקף לה פנים נעימות במראה. זה תפקיד מנחם שחלק מהאמנים הפופולריים לוקחים על עצמם. על פי הסכם בלתי כתוב, הקהל בדרך כלל גומל להם במחיאות כפיים, ולאחר ההפוגה שסיפקו לו חוזר לשאת בשגרת יומו. 

לא כן פוליטיקאים, ובמיוחד אלו המשמשים באופוזיציה. אלה אמורים ללכלך ידיהם בשגרת חייהם המבאסת של האזרחים, להציג בפניהם את מה שרע ומכוער, לעורר פרובוקציות ולהציע תיקון סדור בעל מחיר שבהכרח יעורר התנגדויות קולניות. התנהלותו של ח”כ יאיר לפיד מוכיחה כי הוא התבלבל. 

מפלגתו עומדת להצביע היום בעד מתווה הגיוס הקובר את רעיון השוויון בנטל. אל מול הצעת חוק מינוי היועצים המשפטיים שמקדמת שרת המשפטים והוגדר על ידי היועץ המשפטי לממשלה כפגיעה בשלטון החוק, קולו לא נשמע. כפוליטיקאי, הוא בעצם לקח על עצמו להנחות שירה בציבור ולהדהד את המציאות המיופה, כך שתחליק לרוב האזרחים בקלות בגרון. 



המציאות שמשווק לפיד היא מדומיינת. היא אינה קיימת ברמת השרון, לא באופקים ולא באף אחת מהערים המחברות ביניהן גיאוגרפית. במציאות הזאת, הריבונות הישראלית על רמת הגולן היא סוגיה בוערת שיש להטריד בה כעת את הממשל האמריקאי, ופעילי ה־BDS ו"שוברים שתיקה" שקולים לאיום האיראני או במינימום לטרור העפיפונים. לעומת נושאים “הרי גורל” אלו, סוגיות כמו הדרת הנשים הבוטה, שהתרחשה באין מפריע בכיכר רבין בתל אביב בשבוע שעבר, ושלל הצעות החוק האנטי־דמוקרטיות שנועדו לפגוע בזכויות המיעוט, בחופש הביטוי ובהפרדת הרשויות - הופכות זניחות. גם הדרום הבוער ובעיות יוקר המחיה (איפה הכסף?) הם נושאים שבהם למפלגת יש עתיד אין אג’נדה ברורה או ייחודית.

המציאות הישראלית האמיתית נעה בין שני מחנות שרחוקים מלהיות שווים בכוחם. בצד האחד, צומת המנקז כמה אלפי חברי מרכז הליכוד, שרוב הפוליטיקה והעם מתיישר לפי האג’נדה השמרנית מאוד שלהם, עם מפלגת הבית היהודי שאגפיה השונים פועלים במלוא המרץ לפגיעה בשומרי הסף של הדמוקרטיה והכשרת ההתנחלויות והמאחזים הבלתי חוקיים. בצד השני, מתי־מעט שמאלנים, שעדיין מאמינים שהכיבוש משחית ושיש לפעול בכל הכוח על מנת למנוע שחיקה בזכויות הפרט בישראל ולהגביר שוויון זכויות וחובות בחברה הישראלית. 

לפיד מציג עיוורון בורגני קלאסי. הוא נוטל את מציאות החיים שיצרו כאן ממשלות הימין, והופך אותן לאידיאל מתקתק ונוח. הסיסמה שלו “באנו לשנות” היא ציניות לשמה. המחנה שהקים עושה הכל לא רק כדי לא לשנות, אלא על מנת לשמר את המצב שנוצר, לנרמל אותו ולהפוך אותו לברירת המחדל שעל כולנו נגזר לחיות על פיה. בהיבט הכללי, העיוורון שלו מכשיר את תהליך קריסתה של הדמוקרטיה הישראלית, ומאיץ גורמים מתונים בממשלה להקצין את עמדותיהם על מנת לקבל גוון ייחודי. בהיבט הצר, הניסיון שלו ללכת בין טיפות הימין, כפי שמלמדים הסקרים האחרונים, מתחיל לשעמם את הציבור.