ביום שישי שעבר הגיע תורו של התמוה–מטורלל השבועי להופיע בטלוויזיה. מאז כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן ואיתו חבורת המושחתים, השקרנים, הגזענים, חסרי הלב ונטולי המוסר המכונים ברגים קטנים במכונה, מטיח המאוורר הג'ינג'י אשפת מילים סביבותיו, ונשיאותו הניבה כמה ממופעי האימים הגדולים ביותר בתולדות הטלוויזיה. בשבוע שעבר היה זה טום ארנולד, קומיקאי דל הומור וחף מהישגים. תוצר לוואי אומלל למדי של תעשיית הבידור, שהישגו הגדול היה נישואיו הקצרים לקומדיאנטית הגזענית רוזאן בר.
ארנולד בא לטלוויזיה (עבור מה בעצם?) כדי לספר על היממה שבילה בחברת מייקל כהן, עורך דינו הפטיש, הקונסיליירי דה–לה–שמאטע הנצור של טראמפ, המכלה את הונו על הוצאות משפטיות, כשהוא מאיים במילים מפורשות על הנשיא שאם לא יישא בהוצאות הללו יתהפך עליו כהן ויזמר באוזני החוקר המיוחד בוב מולר זמירות, פרקי חזנות ואמיתות היסטוריות, כדי להגיע לעסקה שבסופה חנינה לאדבוקט שידו בכל ויד כל בו.
מהופעתו הביזארית שהדיפה נכלוליות, שגרמה לגרדת עזה בכל גופו של ארנולד, ניתן היה להסיק שהוא חבר לכהן כדי להפיק מהקלטות שכהן שומר משיחותיו הפרטיות עם טראמפ, תוכנית טלוויזיה או כלים אפקטיביים להדחת הנשיא. ארנולד נראה מחופף ופזור דעת כמו גרושתו אחרי כדורי שינה רבים מדי. רב היה הנסתר בדבריו המגומגמים על הגלוי. עיקר עיסוקו התמצה בניסיון חסר תוחלת להיטיב את משקפי הקרן השחורים על אפו, מצמוץ כספורט תחרותי והכרזה מתסכלת שהוא מנוע מלדבר על פרטי תוכנית ההדחה.
אחרי מופעי היחיד של רודי ג'וליאני, רוג'ר סטון, סטיב באנון, קורי לבנדובסקי, סם ננברג, שון ספייסר, אנתוני סקרמוצ'י, קליאן קונוויי ואחרים, המיליה הסהרורי של טראמפ, היה נחמד לראות שגם הקונקורנציה מסוגלת להעמיד מתוכה קוריוזים שהשתלטו על חיינו. מי לא רוצה לראות כיצד באות קלטות מרשיעות לעולם?
מייקל כהן ניצב לצדו של טראמפ כשני עשורים, שבהם הוציא עבורו את הערמונים מהאש, קנה את שתיקתן של נערות חמד דדניות שהתחפשו לדוגמניות פלייבוי וכוכבות פורנו, איים על דיירים בבנייני טראמפ והיה איתו בשירותים כאשר טראמפ העביר אבן מהכליות. כהן הוא מבעלי הפרצופים הבוגדניים הללו שכל רואיו מסננים "פוץ", ורוב הזמן הוא נראה אבוד ומתנשם נואשות דרך פיו כשהוא מזדרז ברחובות מנהטן בעת שלהקת צלמים רודפת אחריו והוא עוצר להתחבק עם שוערים במדים של גורדי שחקים.
לא רק שחגורת ההגנה האישית שלו עזבה אותו לאנחות וחתכה עסקות קומבינציה עם מולר, מאז פשיטת הבוקר הברוטלית של ה–FBI על מעונותיו ומשרדו של כהן, ממזער טראמפ את תרומת עורך דינו לשעבר לעניינים שוליים שאינם הדבר עצמו. זו בגידה מפוארת להפליא המחממת את כהן על להבה קטנה עד שיבשיל לחתוך עסקה. כהן כה בשל עד שהביע דעה מסתייגת - בשם הגן היהודי - בדבר הזוועה הטראמפיאנית שהפרידה ילדים מהוריהם המהגרים הבלתי חוקיים. את תסכולו שלו מהעזר המשפטי כנגדו הביע טראמפ לפני חודשים ספורים כאשר נאנח מעומק לבו ותהה "היכן רוי כהן כשאני צריך אותו".
מייקל כהן הוא Cohen, ואילו רוי כהן היה Cohn (ואת שמו מבטאים: קון). געגועיו של טראמפ לקון הם מהזן הנוסטלגי האבוד למפרע, בעיקר משום שקון אינו חי כבר 32 שנה ולא פחות חשוב, בשבועות שלפני מותו מאיידס נלקח ממנו רישיון עריכת הדין שלו בשל שורה מצחינה של אישומים שבהם נמצא אשם. כדי להסיר ספק, טראמפ מביע געגוע לאחד המנוולים הגדולים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, איש שלא בחל בדבר. ששום דבר לא היה מתחת לכבודו. ששלח אנשים לגרדום, הגן על המאפיונרים הגדולים ביותר בניו יורק, ועשק את לקוחותיו. חבריו נמנו עם שמנה וסולתה של אצולת ניו יורק.
בין לקוחותיו היו ג'ורג' סטיינברנר בעל ה"ינקיז", קרלו גמבינו, קרמיין גאלנטה, סטיב רובל ויאן שרייגר בעלי "סטודיו 54" ודונלד טראמפ שאמר עליו: "רוי היה ברוטלי אבל היה נאמן מאוד. הוא היה מתאכזר בשירותך".
מי שמתקשה עדיין למפות את קון: אל פצ'ינו גילם אותו בגרסה הטלוויזיונית של "מלאכים באמריקה" מאת טוני קושנר, שבה רוחות מעברו מבקרות אותו בהיותו על ערש דווי, וג'יימס וודס, מהאנטיפתים והימניים ביותר משחקני הוליווד ותומך טראמפ, גילם אותו ב"אזרח קון" (1993), דרמה המבוססת על הביוגרפיה מאת ניקולס וון הופמן.
***
טראמפ פגש בקון ב–1973. טראמפ ואביו פרד נתבעו על ידי משרד המשפטים משום שסירבו להשכיר דירות בבניינים שלהם למשפחות שחורות. קון הוכיח כי יש מערכה שנייה לחיים באמריקה, בניגוד לטענה השגורה, ויצא למתקפת נגד קולנית בשירות הטראמפים. הוא האשים את התובעים המחוזיים בכך שהם נוקטים "טקטיקה של גסטפו"; הוא השיג לטראמפ אישורים לניכויים מופלגים בהצהרות המס שלו; והכיר לקבלן הצעיר את רוג'ר סטון, אחד השרברבים הנוכלים שעבד בשירות ריצ'רד ניקסון. כל השופטים, התובעים והפוליטיקאים ששכנו בכיסו של קון, הועמדו לרשות מפעלות טראמפ. זו הייתה השתעבדות הדדית ממבט ראשון. השניים לא היו מסוגלים לאהוב איש מלבדם, אבל זיהו תועלת הדדית רבה בהידוק הקשר ביניהם.
פיטר מנסו, עיתונאי צעיר ולימים הביוגרף של נורמן מיילר, נקלע לאחת הארוחות שזימן קון באחוזה הנפלאה שלו בקונטיקט. מנסו ישב ליד טראמפ ואשתו איוונה, וצפה בכימיה שנרקמה בין טראמפ וקון בעננה קלה של צחנה. טראמפ לא מצמץ כאשר קון כינה את אחד ממשרתיו השחורים "סאבו". טראמפ למד מקרוב כיצד יכול יהודי להיות אנטישמי, כיצד הומו בארון כמו קון אוחז בהומופוביה, כיצד שונאים נשים וקומוניסטים באותו להט. כל הדעות הקדומות והנבזיות שהגדירו את קון דבקו בטראמפ.
מול משרדו ברחוב 68 במנהטן, שבקומה העליונה שלו התגורר קון במה שנראה כעזובה ועוני, חנתה הרולס רויס שלו. למזכירתו הנאמנה הייתה שמורה זכות להאזין בידיעתו לכל שיחותיו שאותן תמללה ומהן ערכה תרשימים מדויקים. חלק מהזמן שימשו השיחות הללו, שנשמרו במחברות עבות אצל המזכירה כריסטין סימור, את רוי קון במעשי סחיטה שקידמו אותו ואת הקליינטים שלו. אחד מהתרשימים מתאר בפירוט רב את שתדלנותו האגרסיבית של קון במאמציו לקדם את הקריירה המשפטית של מריאן טראמפ בארי, אחותו של טראמפ, לכס השיפוט. היא פרשה ממנו עם בחירתו לנשיא.
"רוי לחץ על הבית הלבן", כתבה סימור, "כדי למנות אותה לשופטת. עשר דקות לאחר מכן התבשר על המנוי ובישר לאחות. עשר דקות לאחר מכן התקשר דונלד טראמפ והודה לו". התרשימים מבהירים כיצד הוטל על רוג'ר סטון לחבל במועמדות של ג'רלדין פרארו לתפקיד סגנית נשיא מטעם המפלגה הדמוקרטית. זה עבד. בין המשוחחים איתו תכופות טלפונית היו ננסי רייגן מאגף המגורים בבית הלבן, וויליאם קייסי ראש ה–CIA בימי רייגן ואחרים. על קון וטראמפ נאמר כי שוחחו לפחות עשר פעמים ביום.
קון גייס את רופרט מרדוק ואימפריית התקשורת שלו לחבל בקמפיין לנשיאות של מונדייל–פרארו נגד רייגן. על פי פתק שנמצא במשרדה של כריסטין סימור, היה זה טראמפ שניהל את שיחת הטלפון האחרונה עם קון לפני מותו מאיידס. הפתק מפוקפק למדי על רקע העובדה שטראמפ העביר את עסקיו מקון החולה, שחדל לתפקד ולהבו קהה. מעשה זה לא הפתיע את קון, שראה ועשה הכל ואמר על טראמפ ש"הוא משתין מי קרח". בשיחה מתומללת נוספת, בין קון ורופאו ב–4 בנובמבר 1984, התבשר קון על פרוגנוזת האיידס שלו. הוא שאל את רופאו "שאתאבד עכשיו או אחר כך?".
אחרי עשר שנות ידידות אישית וקשר מקצועי חזק, נמלט טראמפ מאבחנת האיידס כנשוך נחש. התפוח לא נפל רחוק מהעץ. הנשיא רייגן שנרדם על משמרת האיידס והתעורר אחרי שהמחלה הפילה חללים רבים, לא היסס להכניס את קון לתוכנית ניסיונית שבה טופלו חולים נבחרים בתרופה החדשה AZT. במאי 1994 פרסמה סינדי אדמס, הרכילאית של ה"ניו יורק פוסט", לקט ראשון מתוך יומני הטלפון של קון המת. תעשו עם זה מה שאתם רוצים, אבל באוקטובר אותה שנה, שעה שנהגה במכוניתה, הייתה סימור מעורבת בהתנגשות חזיתית במשאית גדולה ונהרגה במקום.
***
גם משום שיש בכך משהו טרחני וגם מחוסר חשק גדול לא אצביע על כל נקודות ההשקה הנראות לעין שבהן שינן התלמיד העצלן טראמפ את יסודות ההתנהגות הבריונית, הקלגסית, הערלה לדרך ארץ ופרוטוקול, על ברכי רוי קון. חוץ מאשר את אמו הרודנית דורה שאיתה חי עד מותה, לא אהב קון איש. בוודאי לא את אביו אלברט, שהיה שופט מחוזי ושאותו סחט כעורך דין. אפילו לא את דיוויד שיין, הצעיר יפה התואר בן לשושלת מלונאים שהיה הפרטנר שלו.
קון עשה קריירה משנאה, והיא זו הזורמת בעורקיו הצרים של טראמפ. רעל המרעיל את האיש שאינו אחראי למילים היוצאות מפיו וכל מהותו היא הדהוד חלול של שאפתנות עיוורת.
כאשר צרו עליו רשויות החוק לפני מותו בניסיון לתלוש מחליפתו את כוכב השריף (עו"ד), החזיר קון מלחמה פרועה שערה. הוא טען כי התובע רוברט מורגנטאו רדף אותו משום שניסה לגמול לו כגמולו, מכיוון שג'ו מקארתי, הסוס המת שעליו רכב קון הצעיר, העליל על מורגנטאו האב, שר האוצר של רוזוולט, כי שירת את הסובייטים.
את RFK המת האשים קון כי גייס את המשפחה נגדו בשל חילוקי דעות שהיו בין השניים בוועדה של מקארתי שבה היו שניהם חברים. את פוביית המס שלו ואת שאיפתו לשלם כמה שפחות ולשמור על דוחות המס שלו חסויים למד טראמפ אצל קון, שתיעב את מוסד מס ההכנסה. "רוי קון היה איש שאם הוא אהב אותך", אמר טראמפ, "הוא היה חבר מדהים ונאמן".
בוועדה שהקים הסנאטור השיכור מוויסקונסין ג'ו מקארתי, שחיפשה קומוניסטים בכל מקום, הפלילה כל מי שנקלע לדיוניה, ראתה מרגלים סובייטיים מתחת לכל מיטה ואמללה אמריקאים רבים, היה רוי קון הרוח החיה ועורך הדין ששכנע את מקארתי שהוא יותר מבריון גס רוח. באחת התקופות השחורות באמריקה, שאליה מנסה טראמפ לשוב באותה רדיפה כפייתית שלו אחרי זרים, מהגרים ואחרים ללא הליך משפטי, מצא קון את קולו ואת שליחותו. היום אנחנו יודעים שהמנטרה ששירתה את השמאל האמריקאי אינה תקפה יותר, וכי אתל ויוליוס רוזנברג לא היו חפים מפשע, אבל ספק אם היו נעקדים לכיסא החשמלי אלמלא קון. על פי עדותו של דיוויד גרינגלאס, אחיה של אתל, ב"60 דקות" משנת 2003, היה זה קון שדחק בו לפברק עדות נגד אחותו. גרינגלאס העיד כי אתל הדפיסה את המידע שבעלה העביר לסובייטים, ולא כך היה. עדותו של גרינגלאס גרמה ישירות להוצאתה להורג של אחותו, בסיוע קון ששכנע את השופט כי הייתה הרוח החיה בין השניים.
דברים שכתב על קון הסופר סם רוברטס, מבהירים במפורש את השפעתו על טראמפ: "רוי היה מאסטר בניצול מצבים מסוימים לחוסר מוסר. הייתה לו אסטרטגיה משולשת: 1. לעולם לא להגיע לפשרה ולא להיכנע. 2. התקפת נגד מלווה בתביעה נגדית. 3. לא משנה מה קורה, לא חשוב כמה עמוק אתה מבוסס בבוץ, טען לניצחון ולעולם אל תודה בתבוסה". דונלד טראמפ איבד את המצפן המוסרי שלו כאשר יישר קו עם רוי קון. למדריך הקיומי הזה היו שהוסיפו: הכה חזרה באכזריות, הכחש הכל, גנוב את הנושים שלך והתל בתקשורת.
קון היה גמור לפני שהאיידס הרג אותו. חטאי העבר שלו סגרו עליו. כשהוא חמוש בכל השטיקים הנואלים של המנטור המת שלו, זכה טראמפ בנשיאות. היו מי שהצליחו לזהות בקון קסם אישי רב, חוש הומור, נאמנות וחוכמה, כל הדברים שטראמפ קורא עליהם בעיתון. בעוד קון הצליח להקיף את עצמו בבעלי ברית נדירים - בין חבריו היו אס. איי. ניוהאוס, בעל אימפריית מגזינים; אייב רוזנטל, עורך ה"ניו יורק טיימס"; ברברה וולטרס, שבחיקה הסתתר מאימת חשיפת זהותו המינית ושאותה היה אמור כביכול לשאת לאישה; וכמה מהאנשים הבכירים ב"60 דקות" היוקרתית - טראמפ נשאר לבדו, ללא כוח אש ועם עורך דין בעל מראה של ארנב מבוהל, שטראמפ עצמו כינה פוץ.
קשה להאמין כי אחת הכתבות עליו ב"60 דקות", מאת מורלי סייפר, שסיקר את וייטנאם מטווח כידון של הווייטקונג, מצאה לנכון להחמיא לו: "רוי כהן אינו תעלומה. הוא פשוט מי שאנשים רואים בו דברים שונים. אם תתפתה לניתוח חובבני שלו, מן הסתם תאמר כי רוי קון היה הילד החלש בשכונה שהרביצו לו. לכן, כאשר רוי מרכוס קון התבגר, הוא היה נחוש להיות עשיר, להתנקם ברודפיו והצליח".
לחברו האחרון לחיים ומי שקון מת בזרועותיו, פיטר פרייזר, היה קילומטרז' רב של זמן טראמפ: "הקולניות הזאת, האמונה שאם תאמר את דברך באגרסיביות ובקול רם הוא יהיה אמת - זה האופן שבו רוי פעל ואין ספק כלל שדונלד היה השוליה שלו". כאשר טראמפ נישא לאיוונה, אם שלושת ילדיו הבוגרים ב–1977, היה זה רוי קון שהכריח אותו לנסח הסכם ממון דרקוני ושקרי שלפיו הגיע לאיוונה 20 אלף בשנה. כמובן שהרעיה הדחויה השתלטה על חלק ניכר מרכושו של בעלה והסתדרה לכל החיים. עצמותיו של קון שקשקו בקול רם.