מישהו פנה אלי לפני כמה ימים בניסיון לרתום אותי למאבק נגד הדרת הנשים מדיוני הפאנלים במונדיאל, ואף הביע מחאה על שיבוצן של המעטות שנמצאות שם בתפקידי "נערת גלגל" או ככתבות שטח שמסקרות את האוהדים השיכורים בבר כלשהו (שזה דבר מיותר כשלעצמו ומאוס מבחינה טלוויזיונית, אך ניחא).

קצת התעצבנתי, ממש לא על ערוץ הטלוויזיה המדובר, אלא על אותו אחד עם אלפי כוונות טובות שעשה מזה עניין ושיגע אותי להצטרף. ולא רק מכיוון שפה ושם דווקא ראיתי נשים בפאנל המדובר, הסברתי לו, אלא משום שהתהייה ומה שמכונה "מאבק" כשלעצמם כבר מציבים את הנשים בעמדה נמוכה יותר. והוספתי שאני מאמינה שאילו נשים היו רוצות לפרשן כדורגל, הן בוודאי היו מוצאות את הדרך לעשות זאת, ואם הן לא שם, כנראה שאין להן גם סיבה או רצון לעשות זאת.

אירועי ספורט בכלל וטורנירים של כדורגל בפרט מצליחים באופן מפתיע להציף מחדש את הנרטיב המגדרי הארכאי אל פני השטח, ולהזין אותו תדיר משני הצדדים. מצד אחד אלה שעושים הון פרסומי על "שלח את האישה לקניות בזמן המשחק" הלעוס בדיוק כמו מבצעי "פנקי את עצמך ביום האישה", ומהעבר השני אלה שמנסים להכניס אותך לעניינים, לשחק על תמה של שוויון למראית עין, ולמרות הכוונות הטובות הם עושים הפוך על הפוך ונותנים "משקה חינם לבנות בלבד על כל גול".



אירוני בעיני שמי שבסופו של דבר חוטאים בהזנת חטא ההדרה הקדמון הם דווקא אלה שעל פניו נלחמים בו ומעמיקים את הדיון המשמים הזה. הוא בכל פעם מחדש גורם לרבות מאיתנו לנסות להוכיח שגם אנחנו יכולות להבין ברזי "משהו גברי", נניח כדורגל, או לחלופין לצאת נגד הבבוניאדה (ובואו, מתה על המשחק אבל ההגדרה הזו לא רחוקה מהאמת) ותוך כדי כך גם להזין את הסטיגמה הקלאסית של האישה שמתעצבנת על הבעל שבוהה בטלוויזיה בסלון.

דוגמה נוספת לחטא כלפינו, הנשים, אפשר למצוא בקמפיין "תתמודדי" החדש, שמעודד נשים לרוץ לתפקידים במרחב הציבורי. קמפיין "תתמודדי", שאותו מוביל סרטון מרתיח בהחלט, הוא אומנם חשוב מאין כמותו ועתיר כוונות לשנות את המאזן המגדרי ברשויות המקומיות, אבל שוב חוטא בקלישאת ה"אמא המאכילה", זו שרוב המרחב הפרטי שלה מתמקד איך לא, בבית. וכאן נשאלת השאלה: מדוע נשים צריכות לשוט ברחבי הקליקה שלהן ולכוון להתעסקות בנושאים נשיים ולא להתמודד עם שאר בעיות העולם.

אם יש משהו יפה בפמיניזם החדש, הוא שאנחנו לא מבקשות להכניס את עצמנו לקליקה מבודלת ולמרחב ששייך רק לנשים. ברגע שהפסקתי לנסות להוכיח שאני מסוגלת, יכולה וראויה למשהו שהוא מעל למגדר, שום דבר לא הזיז לי יותר. תרצו, אהיה שם. לא תרצו? אמצא דרך אחרת להיות שם.

***

מעיון בנתונים של משדרי טלוויזיה שונים לאורך חמש השנים האחרונות, אפשר לומר שעל המסך אכן נראות מעט נשים באופן יחסי למספר הגברים בפאנלים שעוסקים בכלכלה ובצבא, שלא לדבר על עתות מלחמה. נתקלתי גם בטענה שיש פחות כותבות לתוכניות סאטירה מאשר כותבים גברים. מניחה שחלק מהקוראים יתקשו להסכים איתי, אבל קשה לי להאמין שזה מכוון. יש מספיק הוכחות שמראות שברוב המקרים נשים פשוט לא מעוניינות, לא רוצות, מפחדות, או שיש להן אלף ואחת סיבות אחרות ולגיטימיות לא להיות שם. אם מישהי תרצה, אני בספק אם יגידו לה לא.

להשתתף בפאנל שעוסק בכדורגל זה קצת כמו לקפוץ למים הקרים, לא כי לנשים אין מה לומר, אלא כי גברים מרגישים לא תמיד בנוח כשמשתינים בטריטוריה שלהם, וזה עלול להביא למצבים לא נעימים בשידור חי. לפני כמה ימים קראתי סטטוס של מישהו שמלין על כך שעד שסוף־סוף יש אישה בפאנל מונדיאל, היא מהנהנת ולא ממש נותנים לה לדבר. בואו נודה באמת, סביר להניח שאת רוב אוהדי הכדורגל הממוצעים לא רק שלא מעניין מה שיש לאישה לומר, אלא בכלל דעתם של הפרשנים יהיה מינם אשר יהיה מוכיחה את עצמה שוב ושוב כלא רלוונטית בז'אנר הספציפי.

באשר לפאנלים אחרים, אני לא יודעת עד כמה רחוק המבצע הבא בעזה, ואני מקווה שהוא רחוק, אבל אני בהחלט שואפת, ביום מן הימים ושלא נדע מצרות, לא לראות רק מצעד של גנרלים על המסך שלי כשזה נוגע לענייני ביטחון, או לחלופין לבחור במישהי לרשות מקומית שלאו דווקא תתעסק (ובלי חלילה לזלזל) בדילמות שקשורות בגני ילדים.